זיקוק
|
| 12/2011
נרקיסיזם
- "אתה נרקיסיסט?"
הייתה אחת השאלות הראשונות שהיא שאלה אותי, צמודה למדי לאמירתה על עצמה: "אני
סוציופתית".
- למדתי, די מאוחר יש להודות, שראוי להקשיב קשב רב למה שאנשים אומרים על
עצמם בדייט הראשון, ולמה שהם שואלים אותי. שם מונחים סעיפי החוזה, הדי.אנ.אי של
היחסים המתרקמים. קשב יחסוך הפתעות עתידיות או לפחות יקטין את עוצמתן.
- היא העיפה אותי בברוטליות, והותירה אותי עם מספר תמיהות. ביניהן: האם
אני נרקיסיסט? מהו הגורם הראשון במעלה הנדרש למערכת יחסים מוצלחת?
- לעניין הנרקיסיזם (הקוראים רשאים לחוות דעה בכתב), נדמה לי שיש בי
מידה מסוימת מהתבלין הזה. הלכתי להסתכל בהגדרות DSM, ואני רחוק מרחק רב מהפרעת האישיות המתוארת :) אני מתעסק בעצמי, לרוב באופן רפלקטיבי מוגזם,
ומנסה, הרבה פעמים, להוריד ציפיות ולהגביהן בו זמנית. הפרדוקס הזה דורש יותר מידי
אנרגיות. דוגמה: הפרויקט שאני מוביל מראה נתונים מדהימים. אני זוכה לתשבחות רבות,
אבל מרגיש לא נוח איתן. "זה לא באמת אני", אני אומר לממונים עלי,
"זו המערכת כולה". הם משיבים לי שאני מתחזק בעצם את המחויבות של המערכת
לפרויקט. הם אומרים לי: "זו מנהיגות". גם אני הייתי אומר זאת לצד שלישי,
זו באמת מהותה של מנהיגות, אבל מבפנים אני חש זאת אחרת. אני שואל את עצמי: מה באמת
עשית? (אין לי תשובה טובה וסגורה), אני אומר לעצמי: איך שומרים את רף ההישגים הזה
(אני ער לחולשתו, יתכן המדומיינת, ורואה את הכשלים העתידיים האפשריים), ואני יודע
שיכולתי לעשות יותר, להיות מגויס יותר (וכאן הגבהת הציפיות). אני חש טוב עם עצמי
ולא מספיק טוב גם יחד. ואני מתעסק עם עצמי. נרקיסיזם?
- בהתנתקות מה מעצמי, אני חושב שאני יותר טוב מכפי הקרדיט שאני חולק
לעצמי. מצד שני אני מעריך את עצמי. כמה פעמים נכתבה עד כה התיבה "עצמי"?
- לא אשקר, לא אזייף נתונים, לא אעמיד מצגי שווא, לא אדרוך על אנשים, לא
אהסס לתת קרדיט, לא אהסס להיעזר באחרים, אשמח להעביר אליהם אחריות.
- לא אחזר אחר נשים.
- אה? איך זה קפץ לתוך רשימת הלאווים? יש בי עמדה כזו, שבזמן האחרון
התחלתי להביעה באופן גלוי. המפגש הפורה עם האחר/ת צריך להיעשות מתוך עמדה של
מקסימום שוויון. נעזוב את עולם העבודה, בואו איתי לעולם היחסים האישיים. החיזור
נתפס בעיני כמצג מוקצן, כמעט מצג שווא. תנאי הכרחי להצלחה הוא עניין הדדי. מדוע שרק
צד אחד יהיה אחראי על הבעתו? ומרגע שהובע עניין, מדוע לא פשוט להמשיך ולהעמיק בו?
החיזור נתפס בעיני כיוצר הטיה מובנית, כמחלק תפקידים שקשה לצאת מהם. במיוחד כאשר
אנחנו נפגשים כשהקונטקסט ידוע – זה לא שאני מביע עניין במישהי מסביבתי והיא
מופתעת. רוב הדייטים שלי מגיעים מתוך כוונת מכוון
- שנינו יודעים לשם מה אנו נפגשים.
- ובאמת, מהו המרכיב החשוב ביותר במערכת יחסים מתרקמת, זה שיכול לתמוך
בה ולהגדיל את הסיכוי לצמיחתה למשהו יציב וארוך טווח? חלק גדול מבני ובנות שיחי
אומרים: תשוקה. על רקע זה זרקה אותי הסוציופתית על פי הגדרתה. אני חושב אחרת. אני חושב
שהמרכיב הזה הוא הערכה.
- הלכתי לעבוד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
