זכרונות השנים הראשונות של מספר אחד מהונדסים כולם. מילה יפה, "מהונדסים". גם פעלתנית, גם סבילה. הרבה יש מאחוריה: כאלו שמתכננים, כאלו שעושים, כאלו שנכנעים. מספר אחד זוכר היטב את זכרון הסיפורים, ויש לו אף עדויות ממשיות לארועים שהיו: אלבומי התמונות. שעות היו יושבים, הוא ואמא, על הרצפה, האלבומים פזורים סביבם. "מי זה?", הייתה שואלת אמא, והוא היה משיב; או שלא. תשובה נכונה הייתה מזכה אותו ב"נכוווון", מתנגן במנגינה מתוקה של אהבה. תשובה שגויה או שתיקה היו מקנים לו מנגינה דומה בליריות שונה; "זו דודה חנה, זוכר את דודה חנה?".
כה נפלאות היו השעות על הרצפה עם אמא.
היא חָנכה אותו. באהבה. בדעת. כי אדם ללא משפחה וללא הסטוריה וללא קשרים ובלי הקשרים הוא אדם תלוש וחסר. היא נשבעה שלא תעשה את טעויות הוריה. אצלה לא תהיה אינדוקטרינציה. היא באמת הייתה קשובה. זו לא אשמתה שאהבה לכשעצמה עורבא-פרח היא, טפיל, שאפשרות קיומה היחידה היא להנשא על גבה של פעולה.
הפעולה היא תמיד פיל; לא סובלת את הקיים, מבקשת לבסס סדר חדש, תוקפנית.
היו באלבומים תמונות שאהב במיוחד, ידע גם לספר את סיפורן. הנה הוא בגיל חודשיים, שעון על אביו חשוף החזה, היושב בכסא נוח. מחצית הרקע ירוק של דשא, רבעו כחול של בריכה, רבעו תכלת שמיים. ראשו הכבד שמוט לימין, לעיניו משקפי שמש אדירות מימדים (של אביו), לראשו כובע קש גדול לא פחות, שרק המשקפיים מונעים אותו מלצנוח כל הדרך עד לצוואר. אבא מחייך, מספר אחד עדיין חסר יכולת הבעה. "איפוא זה?", דרש לדעת שוב ושוב, כל פעם שנתקלו בתמונה. "בטבריה", הייתה התשובה נחרטת שוב ושוב, ועדיין לא מספיק עמוק. מי ידע נפש של ילדון?
והייתה אחת דומה, מעט מאוחרת יותר, בה הוא יושב בבית על ברכי אחות אימו. ישיבתו זקופה וקפואה (גם שלה). שתי ידיה היפות תומכות את מותניו. התמונה מעניינת, מושכת. העיניים מסוגרות. שני הפיות פעורים לרווחה, עצומים, המבט רץ מיד אליהם. האחד מלא צחוק גדול ונבוך, עם שיניים לבנות מגרות. בשני בכי תמרורים, בכי גדול ומתגלגל, מלא הבעה. התמונה מעלה חיוך אצל כל רואיה. גם הוא אוהב אותה, שואל עליה כל הזמן. מוצלחת במיוחד היא העובדה שידו הימנית הקטנה מניפה לא פחות מאשר מטה קסם. הבכי והצחוק הללו שוכפלו בהמון עותקים והופצו לכל כנפות המשפחה. הדודה היפה כבר זָקנה.
הוא אף פעם לא באמת התעכב על תצלומים של שינה או אמבטיה.
אמא של מספר אחד שרפה סרטים בקצב מהיר. היה חשוב לה לתעד. אבא לעומתה שנא את המצלמה. המצלמה היא נבוט, זו הייתה טענתו, המצלמה אלימה. הוא שנא את המצלמה, והוא שנא את הארועים שבהם נשלפה. אלבום שלם הוקדש לתמונות מברית המילה של מספר אחד. אחר אכסן את ימי ההולדת.
איזה סיפור סיפרו האלבומים האלה? של מי? על כך אף פעם לא דיברו. האמת, גם לא חשבו. השעות סביבם היו כל כך יפות, כי אי אפשר להיות בן שלוש וחסר סיפור חיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
