זיקוק

מצלמת הסטילס, כשהיא ניתנת בידיו של האדם הרגיל, היא מכשיר אלים בצורה בלתי רגילה. אלימותה נובעת מהחיץ שהיא שמה בין הצלם למצולם, מתשומת הלב שהיא תובעת, ומהחיתוכים הברבריים שהיא חותכת. אפילו מונחי צילום שאובים מעולם הקרב: כפתור ההפעלה נקרא הדק, פעולת הצילום באנגלית היא shot, למצלמה ולרובה יש כוונת.

כשהמצלם מכוון את מצלמתו אל האובייקט שלו, יהה זה אדם אחר או נוף, הוא מנסה לרכוש שליטה, ולו לרגע, על פיסת העולם הנשקפת דרך הכוונת. הסירו את המצלמה, ויש לנו אדם מול אדם. המצב, אפריורי - סימטרי, אין עדיפות למי מהם, שניהם יכולים להשפיע ולהושפע. אחד שולף מצלמה. מבטו הופך דרכה מבוחן למכוון. לשני, באמצע שדה הראיה, מופיע בולען - העדשה תמיד כהה, עגולה, יש בה ריצודים. האחד פעיל. השני סביל, ממתין. הסימטריה נשברת. האחד רכש שליטה על השני. הנסיון לרכוש שליטה נמצא תמיד בבסיסה של האלימות.

מודעות המצולם למעשה הצילום אינה הכרחית. הצלם העומד ברחוב ומצלם עוברי אורח מנפץ את הסימטריה באותה מידה. הוא לא עובר אורח. הוא לא עוד הלך, אחד מיני רבים. הוא, לרגע, שליט הרחוב.

חישבו לרגע על מראהו של הצלם עם מצלמתו. תלויה על צווארו גלויה או מנורתקת. איך מבטנו מסתובב אחרי העדשה, כשהצלם חולף על פנינו. לעיתים יהיה לו ווסט מיוחד, ובו כיסים לסרטים. לעיתים יהיה מצויד בשתי מצלמות. אתם באמת לא מזהים את האקדוחן? ואלכס ליבק, שתופס את הרגע (באומנות רבה יש לומר) עם לייקה זעירה, כדי שלא יברחו לו מצולמיו (או יקפאו, למצער), לא מזכיר את הקשוח העירוני עם האקדח הזעיר המוחבא בין קפלי מקטורנו?

אלימות המצלמה נובעת גם מריטושה את המרחב והזמן. זווית הפתיחה שלה כל כך קטנה, שרוב המציאות הסובבת את האובייקט נזרקת. השימוש בעדשות רגילות מותיר לנו אחוזים בודדים משדה הראיה שהיה נגיש ללא המצלמה. שימוש בעדשת זום מחריף את הבעיה. אוביקט (יהה זה אדם או חפץ) מוגדר רק מתוקף קשריו והקשריו עם סביבתו. הקשרים אלו מנותצים בפעולת הצילום. זוהי כבר אלימות גם כלפי הצופה: כשמבטו נודד הצידה הוא נתקל במסגרת התמונה, בגבול שהצלם שם לו; הוא נדון לשוטט רק בין ארבע הקירות הצרים הללו. מיסגור הוא כליאה.

הקפאת הזמן כה ברורה, שאין טעם להרחיב. אגיד רק שיש בה פעולת התגרות, כי הצופה בתמונה הקפואה, במיוחד באלו שצולמו במסורת ה- "תפוס את הרגע", מרגיש עד כאב את הזדקנותו שלו, וזאת בזמן הקצר של ההתבוננות.

מהותה זו של המצלמה אינה מאפשרת לנו להסתפק בתמונת הסטילס, ומחייבת אותנו לידע נוסף כדי להבין מה אנו רואים. ידע זה נתון, כמובן, לעוד מניפולציה. באלבומי תמונות משפחתיים תמיד מופיעים כיתובים לצד התמונות, כי גם המצלמים חשים את הרצח שבצעו במציאות, ומנסים איך שהוא להחיותה. אבל מה שמתקבל הוא לא מה שהיה אלא איזה הד מעוות. לפעמים יש באלבום תמונות שאף אחד לא מבין את סיפורן. צילומי הנוף דורשים תמיד הסבר "מאיפה?". צילומי אוביקטים דוממים, ריקשה או פגודה, מבקשים מאיתנו לגייס ידע קודם כדי לפענחם. את הריקשה אנחנו מבינים לא בגלל התמונה אלא בגלל הסרט ההודי שראינו פעם, כשהיינו ילדים. שם היא נסעה, הזמן לא היה קפוא, רק מוגבל. אני חושבת שגם הצלם חש תסכול כל פעם שהוא מפתח את התמונות. רצה לתפוס משהו, לחתוך אותו ממקומו ומזמנו, להביא אותו הבייתה, שיהיה שלו (הצלם חומד), אבל זה אף פעם לא מצליח. הקריעה הזאת של האוביקט הורגת אותו, ולאלבום או למחשב מגיע רק פגר או פוחלץ.

אני, למטרות זכרון, מעדיפה תמיד סיפורים על פני תמונות.

אי אפשר בלי מילה על הצילום כאומנות, הצלם כאומן ופוטושופ. הצילום הוא אומנות ראויה בהחלט, גם בגלל ערכו הפלסטי, וגם בגלל שמגבלתו יכולה להפוך לאמירה רבת עוצמה. התצלום האומנותי של גוף האדם, למשל, לא יבקש לחטוף את האדם מסביבתו או להקפיא אותו. הוא יתעניין בפלסטיותו של הגוף עצמו, במתאר, במרקם. הוא יעריץ, ילטף, יגע, ולא יתיימר להיות מציאות. תצלומיו של mapplethorpe, למשל. הצלם האמן, שמודע לאלימותם של מצלמתו ומעשיו, יכול להשתמש בהם כדי להגיד אמירה לצופיו (ואז האמירה היא הנושא, לא האובייקט המצולם), או לנסות ולנטרל במשהו את ההתקפה על ידי שימוש בטכניקות מיוחדות, זוויות צילום יוצאות דופן או חמלה. הראשונות משמשות להזרה, ובכך מקילות עלינו. האחרונה מנחמת אותנו במשהו. אם מאומה מזה לא קורה, אם הנושא של העבודה הוא האובייקט עצמו, והמצלמה קרה וחודרנית וקשוחה - זו לא אומנות, זה סנאף.

פוטושופ היא ברוטליות בהתגלמותה. עזבו את ערך האמת. פוטושופ היא נשק קר, היא סכין קצבים. להשתמש בה זה כמו לרוץ ברחוב אל היהודי הקרוב תוך כדי זעקת אללההואאכבר. לא מאמינים? תכנסו למשל לפורטלי סקס ישראלים ותסתכלו על תמונות הגולשים, ואיך נשחטו פניהם בעזרת פוטושופ. זוועה. אני חושבת שזה אפילו שווה פוסט מיוחד, התמונות האלה.

אפשר לעבוד עם פוטושופ, אבל חייבים בה בעדינות ובזהירות. כמו שהקצב משתמש בסכיניו ביראת כבוד, עם כפפת ברזל על ידו האוחזת בבשר. היא לא מוקצית, אבל צריך להבין את האלימות שבה. מותר להשתמש בפילטרים, אבל צריך לדעת את מחיר השימוש הזה.

הפוסט הזה נולד מהתגובה של מרגי, כאן.