הזכרונות הראשונים שיצר מספר אחד לבדו, בודאות, הם זכרונות של צורה, צליל, צבע ופחד. קשה למקמם כרונולוגית, זה גם לא חשוב. חיותם ועוצמתם מציבה אותם מעבר לזמן. הראשון מביניהם הוא בשעת לילה. מספר אחד במיטתו (היש בה סורגים?), כנראה בכפייה. דלת החדר סגורה, בניגוד לנוהג הנוהג. מספר אחד פוחד מהחושך, והלילה החדר כל כך חשוך. עיניו, כן, גם בזכרון, קרועות לרווחה. הוא על גבו. מפעם לפעם חולפים על התקרה זחלי אור מרובי פרקים. הם מופיעים פתאום, זזים לאט, ואז מאיצים, גולשים אל הקיר במהירות, ונעלמים. חוליות הזחלים עגלגלות ואין להם רגליים. הם לא מפסיקים להגיע. הבעתה הולכת ומתגברת. דלת החדר נפתחת, מלבן של אור רץ על הקיר. אבא של מספר אחד בפתח, כנראה כועס. מספר אחד בוכה, חזק. אבא מטפל בתריס, לא בילד. הדלת נסגרת שוב. אין נחשים יותר, אבל הקולות הרבים שמעבר לדלת מפחידים לא פחות.
שנים אחר כך, כשאמא ספרה לו על הגעתו של מספר שתיים, ואיך היא ואבא דאגו שלא תהיה קנאה, ואיך הם בקשו מכל האורחים בברית לגשת גם אל מספר אחד, ואף ציידו אותם במתנות עבורו, מיד הציף אותו הזכרון. הוא ידע במובן הפיסי, ידיעה הנמצאת בתאי הגוף, שהדלת שנסגרה עליו באותו לילה היא הדלת שבצידה המואר נחגג אחיו. הוא ידע שנבגד, והוא כבן שנתיים. גם כשבגר והיה לאבא, וסגר את הדלת לחדר ילדיו, רק כדי שהרעש לא יפריע את מנוחתם.
ויש את זכרון החלום – החלום היחיד שהוא זוכר מילדותו. הוא נמצא על מרפסת ביתו, זה בית חדש, הוא בטח כבר בן ארבע. הוא שומע רעש. הוא מביט לשמים ורואה מסוק מתקרב. מסוק שמנמן, אז עוד קראו לו הליקופטר. המסוק צבוע בכחול וצהוב. כחול טורקיז וצהוב לימון כל כך עמוקים וחיים, הוא ממשיך לחפש אותם עד היום. הוא יודע שבמסוק יש חיילים מצריים. המסוק מתקרב וממלא את כל שדה הראיה, נוחת במרפסת. החיילים קופצים ממנו, ובאיומי נשק אוספים אותו את אבא ואת אמא, ומכריחים אותם לרדת למגרש הריק שליד הבית. במגרש שורה של חביות חומות. מספר אחד יודע שבחביות אוכל מורעל, ועוד רגע יכריחו אותם לאכול ממנו. זה סוף הזכרון. אין בו אח.
הוא זוכר גם רובה פקקים. שחור, עם פקק שעם חום בהיר שקשור אל הרובה בחוט אדום. את הפקק צריך לדחוף לקנה הרובה, ואז ללחוץ על ההדק. שומעים "פוק", והפקק עף. מספר אחד זוכר כמה קשה עמל לנתק את החוט, ואת האכזבה שלמרות זאת הפקק לא עף הרבה יותר רחוק. אין לו מושג היום איך דורכים רובה שכזה, ואין לו שום תחושת זכרון לכבוד מה קיבל אותו. נדמה לו שסיפרו לו, אבל גם את הסיפור הוא לא זוכר. נדמה לו שהוא בן שלוש.
והציורים שסבתא ציירה לו. עיגול כראש, זוג מקלות רגליים יוצאים מתחתית העיגול, זוג מקלות ידיים מצידיו. הצחוק שצחק תוך כדי התהוות הציור, הצחוק שליווה את הציור הבא שהיה זהה. זה זכרון מלא קולות של צחוק, אבל לא שמח, כי איפה הצחוק הזה עכשיו? אבדה ההנאה מהאינפנטיליות. זה זכרון שמלקה את עצמו כל פעם מחדש.
הזכרונות הללו אינם נרקמים לכדי סיפור מלא. הם הבלחות. הוא צעיר מדי ואין לו עדיין את היכולת לספר. חייו נתונים לחסדם של אחרים, גם סיפורו. הוא יכול לספר היום על שארע בטיולים היומיים בעגלה ועל ארועים כאלו ואחרים. רק שהכל עדויות יד שניה, דין וחשבון של אֵם.
כשאבד לו האמון באמו, נותר ערום. נשללה ממנו האמת, קר לו, ומאז ואילך הוא מחפש כסות. המרדף אחר האמת יהפוך לציר מרכזי בחייו, עליו תהיה תהילתו. יש ואישה תחמם אותו, יקרה וסיפור יעלה שחוק על שפתיו.
ואמו? היא אף פעם לא תבין את השבר הנורא. וכיצד תבין? נזדמנו הנסיבות, ארוע רדף ארוע, והאמון נשבר. וכי יכלה לדעת מראש? ואפילו ידעה, היכלה לנהוג אחרת? ואפילו הייתה לה חוכמה לאחר מעשה, מה לקח ניתן להסיק מכך, להזהיר אמהות אחרות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
