זיקוק

אני מאמין - משמע אני שם עצמי בידיךָ. אינני מאמין – צר אתה לי. סכנה. לומר על מספר אחד שהיה לו אמון באמו, ואיבדוֹ, יהיה ללקות בלשון גסה. היתה לו הוויה. הוא נולד ליָדֵיהַ, הידיים הכי יפות בעולם והכי מלטפות בעולם. ידיים קטנות, מעוצבות, חלקות חלקות. היה כיף כשהן היו חמות, היה כיף כשהיו קרות. היה עונג כשסיבנו אותו, כשגרדו לו בגב ובבטן. גם כשנגמל והלך לבדו לשרותים ורכש שליטה וידע למחות את ישבנו, היה קורא לה לנגב, והיא הייתה באה. אהב כשהידיים דגדגו אותו, אהב לטמון את ראשו בתוכן. אהב את ריחות הבישול שעלו מהן, אהב להסתכל עליהן, כשתמכו את ראשה ביושבה אל שולחן המטבח, אוספת את עצמה. הידיים האלה מרחו עליו משחות, הכינו לו ארוחות, חיבקו אותו. הן היו פיגומיו ותאוותיו הראשונות, והן היו כל כך יפות.

גם אביו אהב את ידיה של אישתו: את ידיה ואת כפות רגליה ואת פניה. אהב ללטפם ולהעביר את ידיו (ובלילות גם את שפתיו ולשונו) על מקסמם. היה נוטל את כף אישתו בינות לשלו, האחת משמשת כמצע והשניה מניחה בזהירות את היד היפה על הראשונה. היד היפה היתה נרגעת ונרפית, אצבעותיה מקומרות ברוגע. אז היה מלטף את גב הכף מעדנות, מחליק את ידו שממעל מהפרק עד לקצוות, חוזר ומלטף, מפנה את פרורי היום, ממריץ את הדם. ומשהייתה היד כנועה כנועה, וכפו התחתונה כבר בערה, והדופק שבקצות אצבעותיה פעם עם הלמות לבבו, היה מרים את ידו התומכת, מקרב את יד אישתו לפיו ונושק לה; נושק לכל אצבע, מעבירה על שפתיו, ואז הופך את הכף, לוחץ אותה אל פניו, קובר את פיו ואפו בחוּמה. אישתו היתה שולחת את ידה השניה אל עורפו, מניחה אותה במקום בו מתעגלת הגולגולת אל הצואר, מהדקת את אצבעותיה אל עורו, מקרבת את ראשה אל ידו האוחזת בכפה, מתחככת בה, מנשקת את גשר אפו. כך היו נושמים זה את זו, ואם גם ישובים היו, הייתה אישתו חולצת את נעליה בבעיטה ומניחה את רגליה על ברכיו, אות להתאוות הגפיים התחתונות. והוא, בחפץ לב, היה נוטל את כפות רגליה, מסיר את גרביה, מחממן בידיו, וחוזר על הריטואל. הריח הקל של זיעתה היה לו כשיקוי. יש ואחר כך היה מטפס במעלה רגליה; לפעמים רק נפל עליהם רוגע גדול. יש ולאחר זמן היא הייתה חולצת את רגליה מידיו, מעבירה אותן לצידה השני, ומקרבת את גופה בתמורה. אז גם הייתה, בדרך כלל, מתנשמת, וידיה היפות-יפות ערות היו, ומבקשות להחזיר לו טובה. ידים מעוצבות, דקות, בהירות, חשמל מבזיק בהן, חשמל מבזיק מהן, אלוהים הוא אישה.

אבל, אותן ידיים גם פגעו. במעשה או במחדל. וכי אפשר אחרת? הרי יש שגרה לקיים, ולפעמים גם עתות משבר. מספר אחד זוכר שנפצע, נפל מגדר אבן ולא בלם עצמו כראוי, משהו רע קרה לאמת ידו ולמרפקו. זה כאב, והיה עקום. ידיה של אמו, שרצה לקראתו, לא נשלחו לחבקו ולמחות את דמעותיו; הוי, לא. הן נספקו זו אל זו, נתטלטלו ביחד, וצליל המכה הצורמני היה מלווה בקריאת יאוש,  "הרי אמרתי לך להזהר!". מונית לקחה אותם לקופת חולים. המרפק הלך וצבה. ברנטגן ביקש הטכנאי ממספר אחד ליישר את ידו על לוח הצילום. זה אי אפשר היה. אמא, הוי אמא, שאלה את הטכנאי האם ליישר את היד בכוח.  מספר אחד צרח. "לא" נבהל הטכנאי, "מה פתאום". רוע נגלה בידיים באותו יום, סכנה. מימד חדש פקע ממשטח ההוויה, נקודת המבט הוגבהה, הופיע השיפוט. והשיפוט השריץ את הניגודים.

(תאמרו: וכי היו כלל הידיים לפני בוא השיפוט? אמת. אבל כזה רוע עוד לא התגלם בהן. הן הציקו קצת עוד קודם, חפפו את הראש, קיצצו את הצפרניים עמוק מדי, כאלה. ונא לא לשכוח כי גם לאבא של מספר אחד יש תביעה על הידיים, והיא באה אליהן מבושלת ואפויה.)

והיה הצחוק. כמה צחק יחד עם אמא, כמה השתובב. אבל לפעמים, לפעמים צחוקה היה אגרוף. היא צחקה כששמע ברדיו את המילה "גולדה", ושאל אותה מה זה גולדה. "גולדה זה לא  מה, גולדה היא ראש הממשלה" אמרה לו כשנרגעה, ואוזניו מלובנות. או בפורים, כשהתחפש לשד, תחפושת נפלאה תפרה לו אמו, והוא בא להפחידה, והיא צחקה. לא משום מעשהו, אלא משום שהיה חמוד. חמוד! הוא שד! מפחיד! דמעות עלו בעיניו, והיא הבינה, אבל מאוחר מדי. נסתה לתקן, ולא הצליחה. היה גם המקרה ההוא, שבו יצא מחדרו למרות השעה המאוחרת, ובא אל אורחי הוריו, וביקש להראות להם קסם שקרא באחד מספריו. שפשף מסרק בצעיף, קרב אל פיסות נייר, והן התרוממו. "מגנטיות" הכריז בגאווה, והאורחים צחקו. זה לא מגנטיות אמר אחד מהם, זה חשמל סטטי. הוא הסתכל אל אמא בתחינה. גם על שפתיה היה חיוך, והיא לא נחלצה להגנתו. יפה מאוד, נאמר לו, ועתה, התכבד נא וחזור למטתך. העלבון שרף.

עכשיו הוא חושד גם בצחוק.

ובאמת, כלום ניתן להמנע משכאלה? הוא עצמו חטא, צחק לחוכמות של ילדיו, תפס עצמו רגע מאוחר מדי. ומה, נשים בלם לצחוק? נגיב רק לאחר מחשבה? לא נבָּהל ונספוק כפיים? אנשים אנו, בשר ודם, ובמעשינו ובמחדלינו נזרקים הילדים מההוויה אל השיפוט. לפעמים נוחתים רכות, לפעמים שוברים מרפק. מספר אחד נשבר, ולא יכול היה להסכין עם הרוע שראה באמו. חוסר רגישות אנושי, תאמרו, הוא יתעקש על רוע; יקבל התנהגות כזו אצל אחרות, לא אצל אמו. לא מוסר כפול הוא זה, הו לא, כי אין בסיס להשוואה. מההוויה נזרקים רק פעם אחת.

אמא של מספר אחד, אומללה אצילה שכמותה, הרגישה במתרחש, אך פשר לא היה לה. הנה המשפחה, הנה התהומות. ורק היא עובדת ועובדת, בונה גשרים; והם מתמוטטים, מתמוטטים.