ידיעות מהתקופה האחרונה מדברות על הפסדי עתק
למיזם המכונות החשמליות של שי אגסי (בטר-פלייס). אחרים מכנים זאת "השקעה
בתשתיות, שעוד תניב פירות". אני לעצמי חושב שהמיזם הזה הוא עורבא פרח, ומשמש
כדוגמה מצוינת למס ירוק מיותר שהציבור מזדרז לשלם בשם רעיונות לא מבוססים.
בואו נראה למה למכונית החשמלית אין סיכוי בעתיד הקרוב לעין.
מדובר בעניין פשוט של צפיפות אנרגיה, כמה אנרגיה ניתן להפיק מכל
קילוגרם דלק שאתה סוחב איתך.
האנרגיה, בכל המכוניות, מופקת מתהליכים כימיים. שריפת דלק במנועים של
המכוניות הרגילות, ריאקציות הנקראות חמצון-חיזור במצברים של המכוניות החשמליות.
האנרגיה המופקת מהדלקים ומהמצברים פר אטום שעובר שינוי היא מסדר גודל דומה (לא
נתקרצץ כאן על דקויות, כי החשבון הכללי הולך למחוק אותן). ניתן להניח גם שמשקלם של
האטומים בדלקים ובמצברים דומה (אם כי בדלקים יש רוב מוחלט לאטומי מימן, שהם הקלים
ביותר, ולכן יש יותר אנרגיה בק"ג דלק מאשר בק"ג חומר מצברים. גם זה זניח
יחסית לטיעון המתגבש). ההבדל העיקרי הוא במערכות הנדרשות ליצירת התהליך מפיק
האנרגיה.
נתחיל בדלקים הפוסיליים, הרגילים. אנחנו פשוט שורפים אותם. מערבבים
אותם עם חמצן מהאוויר, הופכים אותם לתרסיס במנוע ומציתים. הבעירה מהירה ואלימה,
ומתרחשת בכל הנפח הפנוי במנוע. זו נקודה חשובה מאוד מספר 1. נקודה חשובה מאוד מספר
2 היא שכל החומר בוער ועובר את השינוי הכימי. ניצולת מיצוי האנרגיה מתקרבת ל- 100%
בשלב הבעירה. האובדנים המתרחשים קורים אח"כ, בשלבים המכניים של מהלכי המנוע.
ומה במצבר? הבדל משמעותי מאוד. כדי שנוכל להפיק אנרגיה מהתהליכים
הכימיים במצבר אנו זקוקים למערכות תומכות: אלקטרודות עליהן מתבצע התהליך ונוזל
מתווך – אלקטרוליט – שיאפשר לחומרי התגובה להגיע אל האלקטרודות, ולחומרים הנוצרים
בתגובה להתפנות מהן ולפנות את פניהן להמשך התהליך. זו חתיכת משקל אינרטי לסחוב!
יתרה מכך, התהליך קורה על פני האלקטרודות, זהו תהליך משטחי, בניגוד לשריפה המתרחשת
בכל הנפח הזמין. הנפח לעולם יהיה גדול מהשטח, ולכן גם קצב הפקת האנרגיה נפגע.
מצברים לעולם לא יוכלו לתת לנו זרמים גבוהים כרצוננו. זאת ועוד. נניח שנגדיל מאוד
את שטח פני האלקטרודות, והתגובה הכימית תתרחש בשצף-קצף. אזי האלקטרוליט יהפוך
לגורם מגביל – איך נביא את חומרי התגובה מהר מספיק לאלקטרודות? וצריך גם לזכור
שהמצבר חייב להיות נטען מחדש – כלומר אסור לנו לגרום נזק לא הפיך לאף אחד
מהמרכיבים. אלו הן מגבלות רציניות ביותר, כלליות ביותר, ולא נראה שיש להן פתרון!
אז בכל זאת, איך זה שיש מכוניות חשמליות? העניין הוא שהניצולת המכנית
של מנוע חשמלי טובה יותר מזה של מנוע שריפה. יש בו פחות חלקים נעים, הוא לא עובד
בטמפ' גבוהה, ולכן איבודי האנרגיה שלו קטנים יותר. אבל גם אם לא יהיו לו איבודי
אנרגיה כלל, צפיפות האנרגיה במצברים – כמות האנרגיה לכל ק"ג מצבר - פשוט קטנה
מדי. תרצה לנסוע יותר רחוק – תצטרך עוד מאות רבות של ק"ג של מצברים. והרכב
הכבד הזה יצריך מנוע חזק יותר, עם צריכת זרם גבוהה יותר, שתשאיר אותך, בגדול,
בדיוק באותה נקודה שממנה התחלת – המצברים הנוספים ישמשו להניע את הק"ג
הנוספים ולא יגדילו מאוד את טווח הנסיעה. אפשר לנסות לעשות את החשבון יותר במדויק,
אבל אין באמת צורך. פריצת דרך לא תגיע ממצברים אלא מתהליכי שריפה פנימיים בלבד. או
תהליכים גרעיניים. איפה העתיד? בתאי דלק (תאים בהם אנחנו שורפים מימן כדלק ולא
מחצבים פוסיליים) או בכורים גרעיניים קטנטנים (טכנולוגיה שאינה קיימת). כל היתר זה
בזבוז זמן וכסף.
אז למה עושים את זה? אם אתה יזם וקשוב להלכי רוח הציבור – התאווה הירוקה
אין כמוה לנייד הון עתק לכיסך. זה המס הירוק. זה המחיר של אמונה עיוורת ברעיונות
לא מבוססים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
