זיקוק

לפני יומיים התפתח אצל טול דיון בשאלת הקורבנוּת והציר תליין-קורבן, על רקע לוליטה של נבוקוב. מספר ימים לפני כן שאלתי את הספרון "מעבר לאשמה ולכפרה" – קובץ מסות של ז'אן אָמֶרי בהוצאת עם עובד. אתמול התישבתי לקרוא בו.

יהיה עליו פוסט נפרד. הספרון הוא המשובח ומאיר העיניים ביותר שנתקלתי בו מזה שנים. חובה, חובה. לא הגעתי עדיין לסופו, אך מה שקראתי פשוט מתחנן שיצצטו אותו, שידביקו אותו כאן. יש בו אוסף תובנות מרשים, אמירות חדות מאוד, רלוונטיות לתחומים רבים, וזאת למרות שכולו אושוויץ ושואה ומוות. הרקע, לבינתיים:  ז'אן אמרי הוא הנס מאייר, יהודי אוסטרי מתבולל, פילוסוף סופר ואינטלקטואל, שנמלט מאוסטריה לבלגיה עם סיפוחה לגרמניה. שם הוא מצטרף לתנועת ההתנגדות, נתפס, מעונה, נשלח למחנות ריכוז, ביניהם אושוויץ, שורד, משוחרר על ידי הבריטים מברגן בלזן. הוא חוזר לבלגיה, משנה את שמו, ולא כותב דבר על התקופה ההיא במשך עשרים שנים.  אז הוא מתחיל לדבר.

אני, ארבעים שנים אחר כך, התחלתי לקרוא, ומיד היה ברור לי כי התובנות שם אוניברסליות. הנה כמה מהן, שיכולות להיות המשך ומשקל לדיון ההוא אצל טול.

במסה שכותרתה "בגבולות הרוח האנושית" עוסק אמרי בחייו של האינטלקטואל באושוויץ ובשאלה האם הדעת והרוח היה בהן כדי לעזור שם, בלב הזוועה. מסקנתו שלילית נחרצת. חמור מזה, איש הרוח באושוויץ רוצץ שבעתיים, ועל כך בפעם הבאה. את המסה מסיים אמרי עם תובנה שראוי לנו לשננה שוב ושוב ושוב:

"ובכל זאת לא היתה לגבינו השהיה במחנה משוללת כל ערך מהבחינה הרוחנית, ובאומרי לגבינו, כוונתי לאינטלקטואלים המשוחררים מכל אמונה דתית ואינם מגויסים לשום תורה פוליטית. שכן לקחנו עימנו את הודאות, ששוב לא יהיה אפשר לערערה לגבינו, שהרוח היא אכן במידה רבה מאוד ludus (משחק), ושאנו עצמנו איננו אלא – ואולי מוטב לומר: לפני הכניסה למחנה לא היינו אלא homines ludentes (אנשים משחקים). כך נשרה מעלינו התנשאות מסוימת, יוהרה מטפיזית מסוימת, אבל גם איזו שמחה תמימה שהפקנו מהרוח ומשמעות שדימינו למצוא בחיים."

במסה "העינויים" מתאר אמרי את תפיסתו וחקירתו בידי הגסטאפו והאס. אס. יאמר מיד שעינוייו היו מה שהיום יקרא "לחץ פיסי מתון פלוס", לא ברזל מלובן או עקירת ציפורניים. לכן גם כה חזקות אמירותיו, וכה פוקחות עיניים:

"בבואנו לדון בעינויים עלינו להשמר מגוזמאות. מה שארע לי בחדר המקומר האיום ההוא בברנדונק היה רחוק מן הגרועים שבעינויים. ... ובכל זאת אני מעז להצהיר עשרים ושתיים שנים לאחר מכן, על סמך נסיון שלא הגדיש כלל וכלל את סאת האפשרי, כי העינויים הם המאורע המחריד ביותר שיכול אדם להכיל בקרבו. ..."

"אם אדם שלא הוכה מימיו מגיע למסקנה האתית-הפתטית שעם המכה הראשונה מאבד האסיר את כבוד האדם שלו, אין לאמירתו חשיבות רבה. עלי להודות שאיני יודע בדיוק מהו הדבר הזה: כבוד האדם. ... אבל אני בטוח, לעומת זה, שברגע שנוחתת עליו המכה הראשונה הוא מאבד משהו, שאולי נקרא לו לפי שעה האמון בעולם. בזה כלולים דברים רבים: למשל, האמונה הלא רציונלית, שלא ימצא לה צידוק לוגי, ברצף לא נקטע של סיבתיות... חשובה יותר היא הודאות, הכלולה אף היא באמון בעולם, שהזולת, על סמך חוזים חברתיים כתובים או לא כתובים, חס על שלומי, וליתר דיוק: שהוא מכבד את קיומי הפיזי ובכך גם את קיומי המטפיזי. גבולות גופי הם גבולות האני שלי...

ואולם, עם המכה הראשונה, האמון הזה בעולם קורס. הזולת, שכנגדו אני קיים פיזית בעולם ושעמו אני יכול להתקיים רק כל עוד הוא מכיר בפני עורי כגבול, כופה עלי במכה שלו את גופניותו שלו. הוא הסיג את גבולי ובכך הוא מכחיד אותי. ..

אמנם, אפילו סיכוי קטן שאצליח להתגונן די בו להפעיל מנגנון שבעזרתו אוכל לסתום את הפרצה שפרץ הזולת בגבולי. גם אני עצמי חורג אז מגבולי לצורך הגנה עצמית... הנוסח והתנאים של החוזה החברתי משתנים אז: עין תחת עין, שן תחת שן. אתה יכול להתאים את חייך גם לתנאים אלה.  אינך יכול לעשות זאת כשהזולת עוקר לך שן, מטביע את עינך בחבורה, ואתה עצמך עומד חסר הגנה מול התוקף... כשאין לצפות לעזרה, התגברותו הגופנית של הזולת עליך הופכת לבסוף לפעולה של השמדה גמורה של קיומך."

ואמרי מסיים את המסה במילים המצמררות הבאות:

"מי שעונה שוב לא ירגיש לעולם כבן בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נותץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כל כולו, לא ישוב עוד. העובדה שהזולת החי עמנו הפך לזולת החי נגדנו – עובדה זו מוסיפה לרבוץ בתוך המעונֶה כאימה דחוסה...  המעונה הופקר, ועודנו מופקר חסר הגנה לפַּחַד. הפחד הוא שמניף מעתה את השרביט מעליו. הוא וגם מה שנהוג לכנות רגשי טינה. אלה נשארים, וכמעט אין להם סיכוי להתעבות ולהפוך לצמאון נקמה קוצף, מטהר."

עולות הרבה שאלות. אמרי מתאר במילים חדות ונקיות את שארע לו בבגרותו. ומה לגבי ילדים? האם מכה של הורה היא המכה הראשונה שמתאר אמרי? מהו הסט המינימלי של תנאים שצריכים להתקיים יחדיו כדי שהחוויה תהיה של גבול שנפרץ, של עינוי? האם הילד הנבון פגיע יותר(תשובתי שלי, מהבטן – כן)? האם האינטלקטואליות היא, מעבר למשחק מענג, גם עור מלאכותי שהמעונה לובש כדי לעבות במשהו את גבולו המנותץ? האם אמרי הגיע לידי האס אס, ולו כבר צלקות? האם יש בתאוריו הכרחיות סיבתית, או זה רק דפוס תגובה אפשרי אחד מיני אחרים? איפה פגיעוּתי שלי, שאני כה מרבה לעסוק בחומרים אלו לאחרונה?