זיקוק

גמרתי לקרוא שני ספרים, שכנים. האחד – "באה והלכה", קובץ הסיפורים החדש של דליה רביקוביץ. השני – "מעבר לאשמה ולכפרה" (כותרת משנה – "נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה"), קובץ מסות מאת ז'אן אָמֶרי. הספרים שכנים משום ששני הכותבים מזהים עצמם כאנשים מובסים, התבוסה היא חומר הגלם והמנוע של הכתיבה. אבל בזה נגמר הדמיון. יאמר מיד: השני, של אמרי, ראוי למעמד של נכס צאן ברזל. הראשון, של רביקוביץ, מתקשה להתעלות מעבר לרמת הפטפוט.

מה יוצר את ההבדלים התהומיים האלה? כיצד זה אדם שאת שמו בקושי שמעתי קודם לכן מתגלה לי כמשמעותי כל כך, ומנגד משוררת שהייתה (ועודנה) אהובה עלי מאוד כה מאכזבת? הציפיות המוקדמות היו הפוכות לחלוטין. הבה ואנסה לפענח את המהפך. בדרך גם אקשקש מעט על הספרים.

בחדש של דליה רביקוביץ נתקלתי דרך ynet. פורסם שם הסיפור הראשון בספר, אהבתיו, רצתי למחרת לחנות, לרכוש. לא היה. טרם הגיע. גם למחרת לא היה. כן היה באז, שרק העצים את הציפיה. אחרי שבועיים לערך, הגיע הספר. ברור שקניתי. עטיפתו יפה: לבן ואדום, ובמרכזה תמונה מצהיבה ובה משפחה. משפחת הכותבת? כנראה. עטיפה מפתה. הנה היא:

את ז'אן אמרי שאלתי מהספריה. כבר סיפרתי,  נדמה לי, על מנהגי בנוגע לבחירת הספרים לקריאה – שתי המלצות בלתי תלויות, רצוי ללא הקשר, ואני לוקחת. ההמלצה הראשונה הייתה לפני כשלוש שנים במוסף הספרים של הארץ, עם צאתו לאור. הפעם הבאה שנתקלתי בשם הייתה לפני כחודש, בכנס סביב נושא הקורבן, שם הוא היה הציר המרכזי של אחת ההרצאות. היה מעניין. לפני מספר ימים נתקלתי בשם שוב (בחיי, לא זוכרת באיזה הקשר), ואז אמרתי זהו. שלוש פעמים. לספריה.  ספרון קטון, אפור, חסר כל זוהר. הנה:

דליה רביקוביץ כותבת סיפורים קצרים, שבהתחלה מזכירים את אתגר קרת. משפטים קצרים, קטעי חיים, פאנצ'ים, פנטזיה, סוריאליזם. אבל בניגוד לאתגר קרת, מהר מאוד מתברר שהיא כותבת את עצמה. אין שום מאמץ מצידה להסתיר את זה. היא נוכחת שם במלוא משקל חייה הלא כל כך מעניינים. אובדנו של אביה, כשישים שנים קודם, והסיפורים שאובדן זה ממלא , עוד יש בהם מידה של עניין. אבל ישיבותיה בבתי קפה עם חברים, או אזכורים של אישפוזה בבית החולים, או דכאונה המתמשך, או פעילותה הפוליטית נמצאים ברקע הסיפורים בצורה שאינה מאפשרת (לי לפחות) שום חיבור. דליה כאשה היא עוד אחת מיני רבות. היא חוטאת במה שבארת (עליו הזלתי ריר לא כל כך מזמן)  קורא פטפוט. היא כותבת בלי לחשוב עלי, ובכך מפרה את החוזה איתי. אני באמת לא צריכה את דליה רביקוביץ שתספר לי עד כמה משמימה וצבועה יכולה להיות ישיבת חברים סביב שולחן בבית קפה. דליה כתבה לעצמה, ואני חשה מרומה. לזכותה יאמר שחלק קטן מהסיפורים טובים, ואף צחקתי בקול למקרא כמה מהם.

אמרי גם הוא מספר את סיפורו. אבל בניגוד לרביקוביץ שטענה לספרות וייצרה מעין אלבום תמונות אישי טפל, אמרי, הטוען לנקודת מבט אישית ולכתיבה מסאית, יוצר קובץ בעל איכויות ספרותיות גבוהות ביותר, שמילותיו נשקלות בזהב טהור. מצאתי את עצמי פעם אחר פעם רושמת לי הערות וציטוטים על פיסת הנייר ששמשה לי סימניה.  כשנגמר בה המקום, הוספתי עוד אחת, שאוכל להמשיך. הכתיבה מושלמת, צפיפות הרעיונות המשמעותיים כה גבוהה, שאני לא יודעת איך להתחיל אפילו לדבר על הכתוב שם. כל שאומר יגרום לספר עוול. צריך לקרוא. חובה לקרוא.

ובכל זאת, אנסה לגרות אתכם קצת יותר. אמרי מצליח בכל חמש המסות שבספר לשמור על טון מאופק אבל צלול וחד ושורף. הוא מדבר על עצמו, לא מתבייש להשתמש בתיבה "אני" כשצריך, כשאינו בטוח שלסיפור ולעמדה יש משמעות כללית. הוא מספר את הקורות אותו תחת השלטון הנאצי, הבריחה, התפיסה, העינויים, המחנות, במשורה. הוא לא מאדיר את עצמו, לא משפיל את עצמו, כל הזמן במרכז; אבל באורח קסם הקורא (=אני) נמצא יחד איתו באותה נקודה בדיוק. תחושה חזקה מאוד של אמת, של כלליות. המסות/סיפורים מלאים בתובנות על העולם, בהגות לא מרחמת ואותנטית, אבל זו לא פילוסופיה. זו הצהרתו של האדם שבמרכז ההוויה שהספר בורא - כאן, אצלי. המדהים ביותר הוא שלמרות טענתו החוזרת ונשנית שאין שום דרך למי שלא היה במחנות להבין, אני מוצאת את הכתוב שם רלוונטי ביותר לכל אדם שחש טעמה של תבוסה. כתובים שם דברים ורעיונות וניתוחים רלוונטיים ביותר לאדם באשר הוא. פשוט יוצא דופן.

רציתי בתחילה להביא כמה ציטוטים. אני מוותרת עכשיו על הרעיון, גם מפאת האריכות המתהווה, וגם משום הקושי לבחור. אמרי, כרביקוביץ, הוא אדם מעונה, מובס, שלא מצליח "להשתחרר" ולחזור לזמן הטבעי (ביטוי אותו טבע בספר, ומפתח בצורה מרשימה). אצל רביקוביץ זה אביה שנעלם, אצל אמרי זהותו ומולדתו ובטחונו שאבדו ללא שוב. אל שניהם ניתן להתייחס במונחים קליניים, אבל בספרים שלפנינו אמרי ניצב כענק וכרלוונטי לכולם, בעוד שרביקוביץ מתגמדת אל האישי הטריוויאלי שמעורר לכל היותר אמפטיה.

ואולי רביקוביץ נשפטת כאן בחומרת יתר משום שאתרע מזלה להקרא גב אל גב עם ענק.