אני אוהבת מכתבים. לא כאלה מהבנק, שברור מה יש בהם, אלא כאלו שבאים במעטפה עם בול, ושמי וכתובתי עליהם. אני לוקחת את המעטפה, ותמיד משהה אותה אצלי. אני מחזיקה אותה, הופכת, מקרבת לאור, לפעמים מריחה. כל עוד המכתב סגור, גלומה בו הבטחה.
מישהו חושק בי, למישהו יש משהו דחוף עימי, מישהו הזיז את ישבנו, עשה מאמץ, שלח יד לכיווני.
אולי זה מליונר שהתאהב בי?
אולי מציעים לי עבודה שלא אוכל לסרב לה?
אולי חבר מהתיכון שפתאום נזכר בי ומעוניין לחדש את הקשר?
אולי כנס מחזורים?
זכיתי בפרס?
שכחתי לשלם איזה חשבון והמעקלים בדרך?
אבא שלי אינו אבי האמיתי!
ההוא מהצ'ט גילה את כתובתי!
ירושה מדודה סמויה...
אם המכתב סגור היטב, לשונו דבוקה, הכיף מתעצם. אני לוקחת סכין ומבתקת אותו, מצפה לחיל הבדיל שיקפוץ. דף כתוב בכתב יד הוא השיא, כי ברור שזה רק בשבילי. אלה כבר אינם קיימים כמעט. מסתפקת גם בדף מודפס, אבל מקווה שלא יהיה שם למעלה מימין קו מתחת לשמי הכתוב בכתב יד. אני תמיד מתחילה לקרוא בחשש. גורלות יכולים להיות צפונים בו. לרוב התוכן בנאלי; התאורה מתעמעמת, המכתב והמעטפה מושלכים לפח, אבל הריגוש (או ליתר דיוק זכרו) עוד מהדהד. לפעמים, נדיר יותר ויותר, הלב לא מפסיק לפעום. המכתב, גם כשאינו נעים, חומל עלי. הוא אומר לי "מתרגשת? לא נורא, אני כאן, עצרי, חיזרי אלי שוב". אני יכולה להניח אותו, לאסוף את עצמי, לקרוא שוב. יש לו סבלנות אלי, הוא לא דוחק. אני יכולה גם לארגן תשובה, אם צריך, במידה של נחת.
אני שונאת שיחות טלפון. שונאת את המכשיר הזה, את קולו הצורמני והשתלטן, את הבוטות שלו. זה מתחיל בצלצול שתמיד מקפיץ אותי. רנננגגגגג..... רננננגגגגג..... רננגגגגג ..... לא אכפת לו בכלל מה אני עושה, זה לא מעניין אותו. "הלו! תשומת לב לכאן!" הוא דורש, ואני לא יכולה להתנגד. אני מחליטה להתעלם, לא לענות, אבל אין לי שליטה. הוא ממשיך לטרטר לי באוזן. "ככה?", הוא צונף, "פוסטמה!", ומיד פונה אל הצד השני, העלום, ושואל אותו במתק שפתיים "חומד, אולי תנסה שוב? לא? אז תשאיר הודעה, שהיא תדע לחזור".
מובסת מראש אני עונה. המישהו מהצד השני שנדחף לי לחיים, לא יברר בדרך כלל אם נוח לי עכשיו. הוא מתחיל מיד בענייניו. יש לו משהו לוחץ, שצריך פתרון. עכשיו. אז תקשיבי. אני מנסה להשהות, אבל זה לא הולך. אני עושה פרצופים, אבל אף אחד לא רואה ומבין. "יש לי משהו על האש", אני פולטת כמוצא אחרון, ושורפת את התרוץ הזה.
ניסיתי פעם שביתה. לא עונה, לא מדברת בטלפון. איזה העלבויות רצו, חזרתי כמו בובה. אני גם ככה נחשבת מספיק תמהונית, בלי סלולרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
