זיקוק

אהוי קוראי המעטים והמתמידים, צלמיתי מצחקקת מעונג שבת, מעניקה קרדיטים בשפע, השפעות נחתו עלי, גשמי ברכה. רבות הספקתי בסוף השבוע - לראות (שוב) את הסרט הכל אודות אמא, לקרוא (לראשונה לבושתי) את רומאו ויוליה, למצוא צמד כתבות שוות התייחסות במוסף הארץ, ולזהות חוטים שקושרים ביניהם, למרות האקראיות בה הם ניתכו על ראשי! ולא, לא חוטים של מה בכך, אלא חוטים אלוהיים של ממש - שתי נזירות, מוות ולידה מחדש, חוסר פשר מוחלט המתאגד ונכרך בהגיון פנימי חזק בורא עולמות חליפיים, אהבה ותחליפיה, התרגשות.

חיוך נסוך על פני, מפזמים להם חדרי ליבי; תודה מרגי על צלמיותיך, ונעבור להכל אודות אמא. 

למרות שהסרט מוכר אתחיל בתאור קצרצר של עלילתו. אני צריכה את זה לשם הטענה שתבוא הלאה - שכל הביקורות עליו שראיתי, כולל דבריו של אלמודובר הבמאי בעצמו, אינם תופסים את העיקר.

הסרט פותח ביום הולדתו השמונה עשרה של אסטבאן. אימו, מנואלה, היא מתאמת השתלות בבית חולים, ואסטבאן מבקש לבוא איתה להקשיב להדרכה שהיא מעבירה. מאוחר יותר הם הולכים לתיאטרון - משחקת שם "חשמלית ושמה תשוקה", בכיכובה של הוּמָה, שחקנית מזדקנת הנערצת על אסטבאן. הם ממתינים לאחר ההצגה בחוץ, בגשם, ליד כניסת השחקנים, כי אסטבאן רוצה את חתימתה של הומה. הוא מחזיק את מחברת רשימותיו - רוצה להיות סופר. בזמן ההמתנה הוא מגלה את אוזנה של אימו שהמתנה הכי גדולה שהוא יכול לבקש ליום הולדתו השמונה עשרה (בגרות?) היא לדעת מי אביו. מנואלה נכנעת ואומרת לו שבבית היא תספר.

הומה יוצאת עם שחקנית צעירה, נינה, ונכנסת למונית. אסטבאן רץ לבקש חתימה, אך הומה לא פותחת את החלון. המונית מתחילה לנסוע. אסטבאן, בהחלטה של רגע, חסרת כל סיכוי, פותח במרדף רגלי אחר המונית. מכונית חולפת פוגעת בו והוא נהרג. מנואלה תורמת את אבריו להשתלה. כעבור מספר שבועות היא עוזבת את דירתה במדריד, וחוזרת לברצלונה, ממנה נמלטה חי שנים קודם לכן, אסטבאן ברחמה. היא נוסעת לחפש את אביו, איתו לא הייתה בקשר מאז. תמה האקספוזיציה.

התמונה הראשונה של מנואלה בברצלונה (אם אני זוכרת נכון) היא על רקע הקתדרלה של גאודי. כמוה, יהיה סיפורה מוטרף ויפה, אין עוד כזה. מנואלה נוסעת אל הזונות, מה יש לה לחפש שם? היא פוגשת (ומצילה מאונס) זונה קמוטה בשם אגראדו. הן מכירות מאז. מהר מאוד מתברר לנו שאגראדו המקסימה והמצחיקה הייתה נהג משאית שקנה לו זוג שדיים בפריז, אבל שמרה על הזין. מתברר שגם אביו של אסטבאן, לולה, שנעלמה לפני ארבעה חודשים, עברה אותו תהליך. העלמותו לוותה בניקוי דירתה של אגראדו. השתיים יוצאות לחפש אותו.

תחנתן הראשונה היא אצל נזירה יפיפיה, גלוית שיער וחייכנית בשם רוסה. רוסה, כך מתברר, תומכת בזונות, ומנסה למצוא להן משלח יד מהוגן. היא בת יחידה למשפחה אמידה, אביה סנילי, אימה קפואה. היא מנסה לסדר למנואלה משרת טבחית אצל אימה. האם דוחה את מנואלה, היא לא תכניס זונות הבייתה. הצופה לא מספיק להגיד ג'ק רובינסון, והמציאות שוב מתהפכת. מסתבר שהנזירה היפיפיה והתמה רוסה בהריון, האב איננו אחר מאשר לולה הטרנסוורטיט, שנעלמה כזכור, ורוסה מבקשת משען, נחמה ומגורים עד לאחר הלידה אצל מנואלה ואגראדו. הפלה לא באה בחשבון כמובן. גם לא כשבדיקת איידס מראה שרוסה נשאית.

בינתיים, מתחוור לנו שתאטרון הבית של הומה הוא בברצלונה, שנינה, השחקנית המלווה, היא מסוממת כבדה ומאהבתה של הומה, שהומה אינה יכולה בלעדיה, ואחר כך כן. מנואלה הופכת להיות עוזרתה של הומה, אחר כך חברתה, ובין לבין מצליחה גם למלא את מקומה של נינה בתפקיד סטלה ב"חשמלית", בערב בו נינה הייתה מסוממת לחלוטין. עוד וי. כשהטיפול ברוסה הופך תובעני, שמירת הריון (אלא מה), אגראדו תופסת את מקומה של מנואלה כעוזרתה של הומה. גם היא זוכה, כמובן, לזרקורי הבמה, ושוב בגלל נינה. המונולוג שלה על האוטנטיות של האישה, כשהיא ניצבת בקדמת הבמה לבד, מאחוריה רק המסך הסגור, הוא מהמונולוגים המוצלחים של הקולנוע בכל הזמנים.

חבורה נאה של נשים יש לנו עכשיו, מלוכדת, אקסצנטרית, מוטרפת לגמרי. אבל לא לעולם חוסן. רוסה מתה בלידה, להלוויתה מגיעה לולה, אסטבאן אף היא בשמו הקודם, גוססת מאיידס. המפגש בין לולה למנואלה מפויס. מנואלה משאירה ללולה תמונה של אסטבאן 2, ואת מחברת הרשימות שלו. התינוק הנולד, אף הוא נשא, נקרא גם כן -  הפתעה - אסטבאן, לפי בקשתה המפורשת של רוסה. הסבתא חוששת ממנו, מכל שריטה, ולכן מנואלה חוטפת אותו וחוזרת למדריד. כעבור שנתיים היא שבה לברצלונה ונס רפואי באמתחתה. אסטבאן הבריא לחלוטין.

אלמודובר מקדיש בכותרות הסיום את הסרט לשחקניות גדולות ששיחקו נשים שחקניות, ולאימו (אני לא יודעת עליה כלום). בראיונות הוא מדבר על היכולת של נשים לרקום סיפורים ושקרים, כאילו הם אמת. רוב הביקורות הולכות לאורך הקווים האלו, נטפלות לציטוטים, לשם הסרט (מחווה ל"הכול אודות איב"). אני רוצה לטעון - לא לעניין. קורה שם משהו הרבה יותר מעניין.

אלמודובר מוקסם על ידי נשים, ועושה מאמץ יוצא דופן להבין אותן. לא, לא להבין; טוב יותר - לשהות בנשיות. הוא גבר. הוא לא מפקפק בזאת, והסרט הוא, בסופו של דבר, מנקודת מבטו של גבר. כדי להצליח האמצעים שלו הם דרסטיים. ראשית הוא מחסל את הגבר היחידי בסביבה, אסטבאן 2, על סף כניסתו לעולם הבגרות. אין לי שום ספק שאסטבאן למיניו הוא היוצר. חיסול הגבר (רק כדי שיוולד אחר כך מחדש), מפנה את הזירה להוויה הרצויה. עולה על הדעת סוריאליסט ספרדי נודע אחר, דאלי מצטרף לגאודי ולאלמודובר אצלי בראש. כן, וגם פיקאסו! (זה יכול להיות הסבר אפשרי להשתלות).

בכל מקרה, עם חיסולו של אסטבאן 2, נמחק כל שריד לגבריות נורמטיבית. הגברים "המהוגנים" היחידים המופיעים בסרט, ורק בהבלחות קצרצרות, הם או אינסטרומנטליים לגמרי (רופאי השתלות, מנהל במה), או אידיוטיים לחלוטין (אביה הסנילי של רוסה) או סקס-מניאקים (שחקן בלהקה של הומה שמבקש מאגראדו למצוץ לו). אבל, בל נתבלבל. הגבריות נוכחת חזק מאוד בסרט לכל אורכו. הנזירה רוסה בהריון, ולא מרוח הקודש. הזין של אגראדו נוכח כל הזמן, בטבעיות. גם אגראדו וגם לולה, כשהיא מופיעה, הם גברים-נשים יפי תואר בעלי נוכחות מהפנטת (הליהוק של הסרט הוא פשוט מושלם). הסרט רווי מיניות שאין בה שום דבר סטרייטי, אבל היא מתקבלת כטבעית לחלוטין. אף אחת מהדמויות אינה נכנעת לאיפיון צר או נורמטיבי. זו חגיגה של נשים אבל החוגג הוא גבר. התרגיל של אלמודובר מצליח.

אלמודובר משחק עם עצמו, עם חומריו ועם שחקניו ושחקניותיו, נהנה מכל רגע, ואני איתו. הומה היא שחקנית, מנואלה הייתה שחקנית חובבת, וזאת בעיני כהדהוד למשחקו של אלמודובר. תאטרון הוא עניין רציני, של תשוקה אמיתית, שאפשר ללבוש בו זהויות ולבדוק אותן, ולא של הונאה ורמייה. לכן חייבת להיות שחקנית בסרט, ונדמה לי שהבחירה ב"חשמלית ושמה תשוקה" כמחזה שבתוך הסרט נובעת משם המחזה ולא מתוכנו. שחקן שמשחק אישה זה לא מעניין, זה לא ללכת מספיק רחוק. אלמודובר בטוח בגבריותו ובטוח בהרפתקאתו. כדי שגם הצופים יחושו בנוח, ויצאו איתו למסע, הוא מציג במפגיע אלמנטים זכריים מובהקים - הנזירה הפרוצה (היש פנטזיה גברית חזקה מזו?) שדיים מעל ואיבר פעיל מתחת, איבר שולט, פעמיים הכניס להריון, והחזק מכל - לידה מחודשת של הגבר. אסטבאן 3 נולד כילד (לא ילדה!), ואף נרפא ממחלתו באופן פלא (חלש, יש לומר, מאכזב, אבל כנראה הכרחי להחזרת הסדר אל כנו). בתמונת הסיום מנואלה חוזרת לתאטרון עם הילד הבריא, ועל מראת האיפור של הומה מודבקת תמונתו של אסטבאן 2, מישירה מבט אלינו, בתחילה מהצד ואז בקלוז-אפ. זו התמונה שמנואלה נתנה ללולה, לפני מותה. המעגל נסגר.

אני מצרה קצת על החיסול בסוף של האלמנטים הרדיקליים: רוסה הנזירה ההרה מטרנסורטיט, לולה האישה-גבר הפורֶה, חבורת יצירי האדם שהם נשים וגברים וסוטים ומיושבים כאחד (שמתפרקת עם עזיבתה של מנואלה). אבל אלמודובר משאיר לנו קריצה בכל זאת: בסוף, כשאסטבאן 2 מישיר אלינו מבט מתמונתו, בכל זאת אגראדו המקסימה נמצאת ליד הומה, משרתת אותה, חיננית כתמיד, עם זוג שדיים וזוג ביצים, אותנטית.

סרט תפור היטב שעושה לי טוב, כבר אמרתי. וטוב שיש ישרא, שאפשר ללהג בו ככה. נשיקות.  :))