זיקוק

מספר אחד נפרד. הלוחות הטקטוניים זזו, והנה הוא יבשה קרועה. יקח זמן עד שיבין שזו המציאות הבלתי נמנעת, שתיקון אין, אך הוא כבר נוהג בהתאם. הארוחות הופכות לועידות פסגה. הכוחות ערוכים סביב השולחן, דיפלומטיה וכוחנות משמשים את הצדדים. מעכשיו יתנדנד בין בדידות מזהירה לבין חיפוש בני ברית. כעס אוחז בו, כעס אוחז באימו ואביו. יצרים.

חיי הנישואין של האם והאב מתפוררים גם הם. המתחים גדולים מדי והחומר לא יכול לשאתם. האב, נרגן, משקע עצמו בעבודה. יש חילוקי דעות, ואין מילים לתווכם. שתיקות ממלאות את החדרים, הדיבור מרודד אל ההכרחי בלבד. מפעם לפעם התפרצות, היורה בפנים מבעבעת. כמיהות הולכות ומשתלטות על השניים ודוק של קיפול מכסה את תבונתם. לו ניתן היה להסיר הסכר, נהר של דמעות היה שוטפנו, מכרית את הכל. אבא של מספר אחד רוצה את אשתו חזרה. הוא מתאווה אל גופה הבתולי ואל רחמה טרם הושחת. הוא רוצה את מבטה התלוי בו, את תלותה. הוא מבקש את המין שאבד, את האיחוד. אילו הוסר הסכר היה תופסה בשערותיה, מכריעה בגסות ארצה, כּוֹפָה על ארבעותיה, ובועלה מאחור בכוח.  בכוח היה חודר אליה, וכל תנועת אגן הייתה משיבה לו עוד קצת מעוצמתו שאבדה. אז היה הופכה, מנגב דמעותיה, ובועלה שוב. כן. ושוב. היא שלו, תביני, היא שלו. ילד כי ייכנס אז מתחייב בנפשו. ילד היזהר! אחר כך, משנברא מחדש, והסדר שוב בא, היה מבקש לחבקה, לנשקה וללטפה, להפקיר עצמו בידיה. והיא הייתה אוהבת אותו בכל מאודה, את גואלה. 

אמא של מספר אחד רוצה מנוחה. אין לה כוח להתמודד עם הדרישות הנוחתות עליה מכל כיוון. היא אובדת בשתיקות. מטלות הבית היו לה לזרא. נרגנותו של בעלה מעוררת בה כעס רב. היא בוחרת בילדים, נענית כמעט לכל בקשותיהם, מנהלת סיכונים. היא רוצה את בעלה כשהיה, מכרכר סביבה ודואג לה, חולט כוס תה. הם גם הילדים שלו, למה היא צריכה לבחור? לפעמים היא רוצה שיעלם, היא חשה בסכנה. כשתשוקתה גוברת ובעלה אינו זמין, היא חושבת על אחר. כן. אחר. אחר שיבין, אחר שילדיו לא שלה. גם היא מתקפלת פנימה, ומיניותה המתוסכלת פורצת לה מוצאים אחרים. היא שואלת את עצמה איך יהיה לחלוק מיטה עם אישה. גם היא זועמת לעיתים על ילדיה, גם לה הם מפריעים לפעמים בתובענותם הבלתי מתפשרת. גופה הולך ומתקמט, יחד עם נפשה. היא קומלת, ובעתה אוחזת בה. היא רוצה עוד ילד, עוד עלומים, אבל כל גישוש בכיוון אצל בעלה רק מחמיר את מצבה.

מספר אחד אינו יודע דבר מכל אלה, אבל יודע להזהר. הוא בוחר, בחירה טובה, באימו. חושיו חדים, כך הרי שורדים. הו, מספר אחד, נפש נבונה ואומללה, בבחירתך החרפת את המצב. אין בחירה טובה ממנה, ובבחירתך יצרת עוד חרון. אתה מסתתר בינתיים בבערותך, אך אימת היער מורגשת היטב, ועוד מעט תתחיל לכורתו, לפנות בו קרחות למען הטב ראות.

מספר אחד, שעכשיו הוא לבד בעולם, כרת את ברית ההשרדות הראשונה שלו עם אימו. היא לא הבינה זאת, וחיבתו וקרבתו של הילד שהורעפו עליה לא נתפסו על ידה כמתת שראוי לגמול לו בהכרה. זה המצב הטבעי, אהבת ילד לאימו, הלא כן? תנועתו של מספר אחד מאהבה אל ההתמרדות ואז אל ההתפייסות נתקבלה אצלה כמשוב של מצב רוח חולף, והיא שמחה בסדר שחזר.  היא לא הבינה כלל את השינוי העצום שהתחולל בו, היא לא הבינה שהופיעה הבחירה. הברית שכרת מספר אחד לא תוחזקה כיאות על ידה. הוא כבר בגר והיא עדיין ראתה בו ילד. החרון אחז בו, וחרון זה לא ישוב ממנו לעולם.