עדיין במעבה היער מבין מספר אחד הבנה ערפילית. הוא צריך לקשור קשרים. הבית לא מספיק, לצד החום והשפע גלומות בו סכנות. יצרים קמאיים רוחשים שם, מי יתן לידו שאחת הקריעות לא תשחררם? נבנה בו מתח בלתי נסבל והוא מחפש ערוצים לשחררו. הוא אוהב את הוריו, רוצה להיות שוב שלהם, קחו אותי, אני כאן, אנא, הנני; אבל האוכל לא תמיד טעים, ואבא לא תמיד קשוב, והחיוך של אמא לפעמים תלוי עליה כמו המפה שאף אחד לא טורח ליישר. נפשו של מספר אחד נדקרת, והוא צועק. לעיתים צעקתו כה רמה שהוא נשלח לחדרו להרגע; לפעמים היא חרישית; תודעה עוד אין.
כן, צריך עוד קשרים. שיהיה על מי לסמוך, שיהיה לאן לברוח בשעת הצורך. מספר אחד פונה אל אחיו, מגשש. היהפוך אויב לאוהב?
מספר שתיים, שהצטרף למספר אחד בפיגור של שנתיים, לא ממש מבין מה רוצים ממנו. הוא ילד אחר, לא נמצא באותו מקום. מסלולו דומה לזה של מספר אחד, אבל תלמו כבר נחרש. שניהם נוטרים איש לאחיו. מספר אחד נושא את עלבון הדחתו; מספר שתיים את עלבון השוואתו: אותה אחות בטיפת חלב, אותו הגן, אותו בית הספר; מספר שתיים צריך להאבק על זהות עצמאית. מנגד, מקנא מספר אחד באחיו הצעיר. הוא רואה אותו נהנה מפרות סבלו שלו; מה שהוא משיג מהוריו במרי, מספר שתיים מקבל מן ההפקר. תלמו נחרש בבעיטותיו של מספר אחד, אבל הכרת תודה - אין.
למה?
כי אמא של מספר אחד היא אמא טובה מידי.
בדאגתה לילדיה ובהכירה את הקנאה הבלתי נמנעת בין אחים, היא גומרת אומר להיות קשובה יפה יפה לכל בצבוץ של החיה. היא אוהבת את ילדיה, והיא מחליטה שלא יקום ולא יהיה, היא לא תעדיף אחד על רעהו. שניהם שלה, ושניהם מיוחדים. לשניהם מגיע.
כך, אוזנה הערלה לנהמתה שלה מתכווננת טוב טוב לחדר הילדים. היא מחייכת כשהיא שומעת קולות משחק, ונדרכת כולה לצליל הראשון של ריב. בצליל השני היא כבר שם, מרחיקה, מפייסת. בהתחלה זה עובד, אבל ההמשך איום. מספר שתיים מוצא דרך לכפר על נחיתותו הגופנית; הוא מעמיד פנים. הוא גילה את חרדתה של האם ורותם אותה לצרכיו. מאושש מכוחו האומניפוטנטי הוא מביים סצינת ריב, פורץ בצעקות ובכי. האם מופיעה. מספר אחד, נדהם, טוען בהתרגשות כנגד המניפולציה. עלבונו נוזל ממנו, קולו גבוה וצורמני. מספר שתיים, בנסיון למשוך חזרה את תשומת הלב, מגביר את שאגותיו. אמא, במרכז, אובדת עצות. היללות מתגברות, מושכות לכאן ולכאן, ואז פוקעת סבלנותה, וגם היא צורחת. המרחב הצפוף סוגר עכשיו גם עליה. היא זועמת על ילדיה, וחרונה ניתך. הם משתתקים בבהלה, ומספר אחד מבין פתאום למה צריך גדרות.
הנסיון של האם הטובה למנוע את הקנאה מביא אותה להלחם בהבדלים. מה שלאחד – גם לשני. הילדים, בתגובה, נלחמים יותר ויותר על זהותם הנפרדת. מספר אחד מרגיש מקופח, תובע הכרה בבכורתו. מספר שתיים מרגיש מושפל, דורש הכרה בשונותו. הם מרויחים זה מצרכיו של זה, אבל אין להם מספיק מקום כדי לראות זאת. האהבה והחרדה של האם חונקות את המרחב ואת הילדים. הופעתה המיידית בכל קונפליקט מסרסת את יכולתם להידבר. סרובה להעדיף מי מהם בכל מצב מזין את תסכולם הגובר, ואיתו את חריפות עימותיהם. היא חשה בקלקול המתגבר, מבינה אינטואיטיבית שגם לה יש חלק בו, ובנסיון לתיקון מודיעה לבעלה על כוונתה לשוב למעגל העבודה. תחושה של כשלון הולמת בה, ודמעותיה שוב נושרות. זה מצער שכך קורה, שכוונות זכות כל כך מקדיחות את המציאות עמוק כל כך. אמא נבונה, אמא יפה, אמא אהובה; היית מדי אמא.
מספר שתיים הוא בן ברית מסוכן. הוא לא רחוק מספיק, הוא חשף כבר את שיניו. מספר אחד פונה לחפש לו חברים מן החוץ. בחוץ יש יותר מקום. הוא כלל לא ער לכך שמעד על פרדוקס האהבה. זירת פעולתו העיקרית עוברת אל בית הספר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
