קראתי אתמול בעיתון שארתור מילר המנוח היה נשוי תקופה קצרה למרלין מונרו. לא ידעתי. "המחזאי של אמריקה היה נשוי לגוף של אמריקה", היה כתוב.
לא יכולתי שלא לדמיין איך היה שם כשהם חזרו הביתה. מה, גם בבית הוא היה המחזאי והיא סמל המין? אין סיכוי.
אין סיכוי, כי בבית אנחנו מתפשטים. אנחנו יוצאים מבגדינו ומתפקידינו וממסכותינו. המחזאי הדגול הוא רק ארתור, איש ככל האנשים; ומרלין מונרו היא רק נורמה, פגועה ומכוערת. בבית כל פגמינו נחשפים, ואין קהל מריע. שם אנחנו אנשים ככל האדם.
אם בני מזל אנו, אז יש משפחה אוהדת. שום דבר מיוחד, שום תהילה.
כל האנשים דומים. אותם מיצים, אותם פגמים. רק כשיוצאים חליפותינו שונות ועורנו עשוי אחרת. כשרונותינו השונים מתועלים בדרך כלל לכיוון החליפות. שם הכל הרבה יותר נוצץ, יותר מרשים, יותר עמוק. כן, גם יותר מרגיע. העור הזה שאנו מעבים ומשריינים, הזהות החיצונית, הוא לפעמים כל כך מוצלח, שעדיף להשאר בחוץ כל הזמן. הסתכלו מסביב, כמה חסרי בית אתם מכירים?
למרלין מונרו כנראה לא היה בית.
כל האנשים דומים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
