זיקוק

עוררתי דאגה בפוסט הקודם, נראה שהתקבצו בו מילים עזות מבע.

אכן שיניתי בו מאורחותי. הוא נכתב עם מעט בקרה, באופן יחסי. זרימה אסוציאטיבית אל המקלדת. ניתן לפרשו בדרכים שונות, הסיפור מאחוריו הרי אינו גלוי. בקרותַי על העולם הקרוב והמקיף אותי עדיין חזקות. עד כה חיפשתי את האוניברסלי, לא את האידיוסינקרטי, ומאחר ואני כלי הגילוי, החיישן, אולי הגיע הזמן להתעסק קצת בי. לאפיין את רגישותי, לאמוד את עקומת ההענות שלי.

ענייני נותר בכללי. אבל ארשה לעצמי, מתוך סקרנות , מתוך מתודה ומתוך איזה צורך פנימי, לכתוב גם אסוציאטיבית, (כמעט) בלי לעדן. לא צפויה חשיפה של סביבתי, אבל כן ייצוגים של נשמתי. אני תמהה כמה עבה הוא השריון שמלבישה התרבות על הנפש. כמה אפשר, ולו רק במילים, במחשבה שמתרגמת למילים, ליזול בין סדקיו. אלו עוצמות תעלינה, אלו מחסומים. לא אמציא דברים, רק אגיב למתרחש בלאו הכי. השריון אצלי עבה, בזה אין לי כל ספק, וגם כשלון ישכילני.