זיקוק

הימים האחרונים מלאו ברצח, רצח סב בי פנימה. רצח מתחנן בי להתייחסות. נראה לי שיהיה זה פוסט קשה.

הנה הכתבה המצויינת הזו על רוצח, ניקולאי בונר. קִראו אותה, זו עיתונות במיטבה. הכותבת איננה, הדברים והדוברים מצוטטים בהרחבה, אין גלוריפיקציה, אין מוסרנות. החיים והאמת נחשפים בכלומיותם, רֶצח אדם ועוד אדם ועוד אדם ועוד אדם כמעשה של מה בכך.

ניקולאי בונר, אדם מיושב לשעבר, בעל מידה של אלימות, הופך לרוצח סדרתי, תמיד תחת השפעה כבדה של אלכוהול. במקביל, בפקחונו, הוא ממשיך לנהוג באופן נורמטיבי. את קורבנותיו, איתם העביר ליל שתיה טרם ניצת, הוא הורג תוך הפעלת כוח רב. כולם סובלים משברים קשים בגולגולותיהם. בידיו הוא הורג. ומצית. כעסו ניצת, אנו אומרים, ולא מתארים לעצמנו את הסמיכות הנוראה.

ניקולאי בונר אינו מטורף ולא פסיכוטי. הוא הורג כעניין של מה בכך, ללא תכנון, לא כנקם. האלכוהול מאפשר את זה. הרצח הפוטנציאלי מחווט בו. ניקולאי בונר אינו פריק; האם הרצח מחווט גם בנו, בי?

גם עדן נתן-זדה אינו פריק. הולך אדם ויורה מטווח אפס באנשים זרים. מוחו שטוף, לא שטוף, מה זה משנה. הוא מצמיד את הקנה של הרובה אל ראשם ולוחץ על ההדק. דמם ומוחם ניתזים, תוכם שפוך עליו, והוא עובר לבא. בי עולה קבס רק מהתאור הזה, אני מלעלעת, והוא יורה. אלו כמויות של כעס ושנאה צריכות היו להיות מתועלות אל האצבע שעל ההדק? כיצד לא מנע המוח השפוך הראשון את הלחיצה הבאה? רצח אדם ועוד אדם ועוד אדם ועוד אדם כמעשה של מה בכך. "מחבל" אנו מיד קוראים לו, "רוצח", ומסרבים לקברו במחוזותינו, מנסים להדחיק את הקושי שהטיח בפנינו כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר. בערב נראה את  הסופרנו'ס או את הסרט "החבר'ה הטובים", ונתווכח אם הוא עולה על  "הסנדק" או לא.

ועדן נתן-זדה, גם הוא נרצח, גם לזה יש לנו שם: לינץ'. "חי הוא לא יֵצא משפרעם", התחייב תושב המקום בטלוויזיה, סביב השעה שש, וחי הוא לא יָצא.  חוסל בידיו של ההמון אחרי שעתיים של מצור, אחרי התחייבות השפרעמי. איך מת? בטח רוצצו את ראשו. בידיים. כמו בונר. בלי אלכוהול, אבל עם זעם. כמה זעם? כמו שהיה לו עצמו שעתיים קודם לכן? לא ברור. אבל עם אותו חיווט.

הרצח אפשרי גם אפשרי. אני מבוהלת, מפוחדת.

אני נזכרת כיצד ייחלתי למותו של מרכיב מערכות סטיראו לרכב שרימה אותי לפני שנים רבות. זה מספיק כדי להצית בי את הזעם מחדש. אם היו תוקפים אותו היום, והייתי בסביבה, ההייתי נוקפת אצבע? בכלל לא בטוח. הזעם עולה בי, שימות הבן זונה. חיי אדם זולים, עניין של מה בכך, זו האמת העירומה. ההייתי אני תוקפת אותו? אני משלה את עצמי שאם הייתי חזקה מספיק, אם הוא היה חושש מפני כפי שאני חששתי מפניו – לא היה מרמה אותי. זו התחמקות. כדי להגיד "לא ארצח" אני צריכה להגיד במה אני שונה מהותית מבונר ומנתן-זדה ומהרוצחים השפרעמים, ואלו רק דוגמאות של הימים האחרונים.

התרבות מכירה בנוכחותו של הרצח; ראו כמה דרגות נותן לו החוק, מְשָקפה, וזאת עוד לפני ההריגה הממוסדת  בידי הריבון:  רצח, הריגה, גרימת מוות, הגנה עצמית. קראו את הפסקה המצמררת הזו, "הארץ" מהיום:

המשתתפים בהריגתו של המחבל היהודי עדן נתן זדה עשויים להיות מואשמים בעבירת הריגה - שהעונש עליה עשוי להגיע ל-20 שנות מאסר, או במקרה המקל יותר בגרימת מוות ברשלנות - עבירה שהעונש עליה הוא שלוש שנות מאסר. על-פי ההערכה, הם לא יואשמו ברצח, המצריך כוונה תחילה ותכנון "בדם קר" מצד הרוצח או הרוצחים. על-פי חוק העונשין, "קינטור" מצד הנרצח מסכל אפשרות להאשים את הנאשמים ברצח, ומעשי הרצח שביצע נתן זדה דקות קודם לכן ייחשבו לצורך כך כ"קינטור".

מה אם כל אחד יכול לרצוח? מה עומד מול הדחף, והיכולת? פרויד אומר – לחץ התרבות. ולחץ התרבות, שמציב איסורים על הדחפים, גורר אי נחת, שהולכת וצומחת ככל שהלחץ מסיבי יותר, ומסופקים פחות תחליפים. מאזן אימה שבשני קצותיו אלימות בין אישית קשה ביותר.

תורות מוסר – חולות נודדים.

כשמסתכלים סביב על מעשי ההרג שעושה אדם באדם, ולא על מלחמה בין שליטים או כענישת הריבון, השאלה המבהילה היא לא למה יש כל כך הרבה מהם, אלא איך זה שיש כל כך מעט. אנו מדביקים לרוצחים תוויות שכביכול מבדילות אותם מאיתנו, אך תוויות אלו נושרות במבט אנתרופולוגי. האם הנוקמים נקמת דם הם סוציופאטים? השוחטים על רקע כבוד המשפחה? הביטו שוב במובאה למעלה, קראו שוב את התיבה:  "קינטור".

התרבות מטילה מגבלות על האדם ומונעת ממנו לבטא את דחפיו בדרך של איום ופיצוי. בחברה המאורגנת הריבון הוא המוציא לפועל של מערכת האיזונים הזו, בחברות שבטיות חוק השבט. כשהריבון נחלש, ואינו מאיים או ממיר מספיק, בא הרצח חיש קל. הכלי המרכזי לשליטה על הדחפים אינו האיום החיצוני, אלא הפנימי: המגבלות שמשית האדם על עצמו – מתוך מורא וחיל, לא מתוך תבונה. לזה אחראי החינוך. במדינה המודרנית הריבון מבין היטב את הצורך בכך, וכופה על ההורים שותפות בחינוך. איפה כאן מוסר? אין מוסר. מוסר הוא חלק מהמערכת שנבנתה לנטרול הדחפים הרצחניים. הריבון והשבט וההורים והתרבות על כתפי, לוחצים ולוחצים. אני כנועה. עד מתי? נתן-זדה כבר לא כנוע, ומת.  נתן-זדה מת כי הריבון לא יכל לשפרעמים. השפרעמים מתו כי הריבון לא יכל לנתן-זדה. קורבנותיו של ניקולאי בונר מתו כי לא היה לו די פיצוי. הבנאליות של הרצח.

כך, בערך, היה מסביר זאת פרויד.

אני רוצה לצעוק "אהבה היא סם הנגד", אבל משתתקת בכלימה. הנצרות, דת האהבה – בניה מגדולי הרצחנים. גם השפה לועגת לרעיון הנאיבי, מטיחה בי "עזה כמוות האהבה", "רצח על רקע רומנטי", "שרוף עלייך". אני חשה חסרת הגנה וחלשה. אני מנסה לדמיין את רגשותיה של אימו של נתן-זדה, ומצטמררת. ואם בני יִרְצח? מי יתקע לי שלא, איך יערבו לי?