זיקוק

גפרור כתבה את הקטע הזה, מהטובים שקראתי כאן אי פעם.

אני מביאה אותו כלשונו. אני, ששונאת רפרודוקציות ולכן קירות ביתי עירומים, גאה לתלות את זו, שאמת פלאית יוקדת ממנה.

-

האנשים הכי רעבים תמיד רזים מאוד. הם לא אוכלים מה שלא מעניין אותם באמת, ומה שכבר נאכל תמיד עובר בחלל הפנימי ישירות החוצה, מבלי להשאיר עקבות. תמיד יתלווה אליהם צל בארי חסר התחלה וסוף.

האנשים הבאריים אוהבים להיות רעבים. אוהבים להתפלש ולהתפנק בתענית שלהם, בתור אמני צום קפקאיים. החזות הדקיקה והעדינה שלהם, הכמעט מסתגפת, מסתירה עצבנות גדולה מאוד, תובענות גדולה מאוד.

רק נראה לכם שהם מסתפקים במועט, אבל למען האמת הם לא יודעים להסתפק כלל. מאחורי החיוך הדק הרגוע שלהם עוברת מנהרה בולענית שמדגדגת מצידה האחד את בהונותיו של זאוס ומצידה השני את מימי הסטיכס.

אנשים יפים, יפים מאוד, האנשים הרעבים. יופי כזה מבריק, ממסטל. יופי חזק, מסנוור כמעט, שמסתיר מאחוריו גוזל חלש מאוד, מכוער בפלומתו הדלה והלחה, בעורו הוורדרד-כחלחל, בעיניו העמומות, במקורו הפתוח בצווחה עלובה ונואשת.

אי אפשר לגעת באמת באנשים הרעבים מאוד. החושניות שלהם דחוסה מאוד עד כדי התכנסות עצמית מנוכרת. הם אמני ההשתבללות, אונני האהבה. הם תמיד ידאגו לזה שלא תספקו אותם.

תנו להם להתבטא. ללחוש את הלחשים שלהם, לרקוד את הריקוד שלהם. אל תילחמו. הם לא ייתנו לכם כל כך מהר להשתקף בעיניים התמימות, הגדולות, הילדיות שלהם.

אבל אם אתם רוצים לשמוע את הקול שלהם, אל תוותרו להם. אל תשתפו פעולה אף פעם עם הגינונים הנאצלים המורמים מעם שלהם. אל תנסו לחקות את צעדי הריקוד שלהם.

תפתיעו אותם, תפשיטו אותם. תשפכו את עצמכם החוצה, כמו שהם לא מסוגלים.

תגמרו להם בפה הבדולח האסתטי שלהם.  רק כך תגיעו אולי אל פתח המנהרה.