זיקוק

תפסתי הערב את זנבה של תכנית בערוץ 10, "כשהעיירה תבער" שמה. רק זנבות אני תופסת, עיון מוקדם בלוח השידורים כבד עלי. וזה מה שראיתי:

בחורה צעירה בחולצה אדומה, בשנות העשרים לחייה, מהלכת ברחובה של עיירה גרמנית שאיש מתושביה לא דובר אנגלית. היא, איילת שמה, כך נדמה לי, מחפשת מגרש שהיה רכושו של סבה. היא מוצאת אותו. היא קופצת משמחה. היא שבה מהעיירה עם שטר הבעלות. ועם אזרחות גרמנית. הבמאי לוקח אותה לברגן בלזן, לשם היא לא נכנסת. ישראלי אחר (לשעבר?) עומד איתה בשערי אתר ההנצחה. נושא השיחה – הכשרת השרץ. האזרחות הגרמנית לילדי הדור השלישי. המצלמה מסיירת במחנה עם הסטוריון גרמני צעיר. מניפולציה עדינה.

צער אחזני שלא ראיתי את התכנית כולה. על תקצירה ניתן לקרוא כאן. ישראלים דור שני ושלישי רצים אחרי הדרכון האירופי: הפולני, הבלגי, הגרמני, ההונגרי, הצ'כי. אני לא צריכה תוכנית כדי לדעת את זה, זה קורה סביבי. אני צריכה תוכנית כדי להביט לאנשים בעיניים בזמן שהם מדברים, מקרוב. לראות לאן פונים האישונים.

תעודת ביטוח, פתיחת דלתות, הזדמנויות. שטויות. זרמי המעמקים המתבטאים כאן מחרידים. רבין אמר בזמנו על היורדים "נפולת של נמושות". לא חכם ולא נכון. מה שנופל כאן עלינו זה קצפם של מִשבָּרים. של הישראליות המתרסקת. זה משבר האמון הנורא. כי המבקשים לעצמם אזרחות אירופית לא מפחד החזבאללה או אסד הם עושים זאת. את אפם האשכנזי והענוג לתלפיות הם מעקמים אל מול הרפש החרדי והסרחון התרבותי וההתבהמות השלטונית והלכלוך שברחובות והשחיתות שבמוסדות. הם עושים הכנות לגט, הגט הוא תמיד בפתח. גט ממני. אווילים, רודפי חזיונות שווא, משענת קנה רצוץ.

אני לבנבנה כמותם. סבתי ניצולת אושוויץ. עוד אספר עליה כאן. היא שוחררה מברגן בלזן, כך נדמה לי – לא הרבו דָּבֵּר על התקופה ההיא, אתם יודעים. לאחר המלחמה סבתי שבה והשתקעה באירופה, ולישראל העתיקה את מגוריה רק כשנולדתי. עברית לא ממש דיברה עד מותה, בשיבה טובה. גרמנית, זה כן. כל קיץ, כל שנה, הייתה נוסעת לגרמניה, למרחצאות. שילומים, אתם יודעים. היו לה חברים גרמנים ודרכון בלגי. היא הייתה צחקנית ושמחה, והמספר על ידה היה העדות היחידה לעבר הנורא. אינני יודעת מדוע בחרה לקבוע את ביתה ולשמר את זהותה באירופה. אני יכולה לנחש. בודאי שלא אשפוט, כשם שלא אצא כנגד אף מהגר, מרצון או מכוח, שחוזר אל נופי ילדותו, אל השפה בה הוא מרגיש נוח. אל המוכר.

ובדיוק מאותה סיבה אתקוף את מחפשי האזרחות האירופית הנוספת, הנשענת על ההסטוריה הנוראה, על הסבא הטבוח.

רשאי אדם להגר. רשאי אדם להלין על קשייו במקום אחד, ולחפש לעצמו מזור באחר. גם אם הוא ישראלי. אולי אתווכח איתו, אולי אשתדל לשכנעו, אבל בודאי שלא אתקפו. יכול אדם, כל אדם, לבקש אשרה אל הארץ הזרה, להתדפק בשעריה, לעבוד בה, לעמוד בבדיקותיה, לצבור שנותיה, ולהפוך בסופו של דבר לאזרחה.  הזמן והקושי הכרוכים בתהליך ההתאזרחות מספקים הזדמנויות לרפלקציה ומאפשרים הטמעה, ולו גם חלקית, של אורחות המקום. הדרכון אינו רק תעודת מעבר. הדרכון הוא הזדמנות לחיים אחרים, הבטחה לא מבוטלת לשפע, ולא לחינם מליונים מחפשים את הפנקסים האירופיים האלה. בצדק רב עושות מדינות שאינן נדיבות בהענקת דרכוניהן, ומתנות זו בעסקה סבירה – עושר הזדמנויות בתמורה להיטמעות וקבלת ערכי המקום.

לחלוטין לא כך הם פני הדברים עם מבקשי האזרחות האירופית בני הדור השני והשלישי.

העסקה איתם שונה בתכלית. משני הצדדים.

הדרכון ניתן להם לא כאות לאיזרוח אלא כאות להמשכיות. התהליך מהיר יחסית, ולא דורש מאמץ. משרדים של עורכי דין להוטים לעניין קמו כפטריות לאחר הגשם. הדרכון הזה מקפץ מכיס הסב השחוט אל כיס הנכדה המתוחכמת. רציונליזציה מכל הסוגים ניתן לגייס לכאן, אבל האמת המדממת היא שאי אפשר דרכון גרמני או פולני או צ'כי וברגן בלזן באותו סיור. הנכד החוזר להיות גרמני בוגד בי פעמיים. פעם אחת משום שמי שמכין לעצמו נתיב מילוט מצהיר מראש שנחישותו להאבק כאן על עמדותיו/עמדותי רופסת, ופעם שניה משום שהוא מצהיר על רצונו ונכונותו להשתייך (ולא יעזרו כאן מכבסות) לעמים אשר רמסו אותו/אותי רק אתמול. ומשום שחוקי האזרחות החדשים, המאפשרים את האזרחות המבעבעת הזו, לא מתוך קידוש השם חוּקקו, אלא כדי לסייע לעבר להשכח – המרדף הזה אחר הדרכון הארופי משפיל אותו ומשפיל אותי.

אני מתערבת על כל מה שתרצו שרוב מבקשי האזרחות האירופית בשם הסב הם מצביעי שינוי. אניני טעם. אבירים בעיני עצמם, מתוחכמים, שומרי זכויותיהם. מאבק אמיתי על צביונו של המקום הזה, המקום היחידי בו שפתם מובנת? אל תגזימו. חם כאן מדי, ולח, בכל מקרה.