זיקוק

די מאוחר בלילה, על שפת הבריכה המוארת מבפנים, ספר בידי ואני סתם רובצת, שכשוך וחום עומדים עלי ללטפני, ראיתי אותה לראשונה.

מכנסונים. גופיית אצנית צמודה. צללית פנים עגולה. שיער מהודק מתוח לאחור. שני ילדים קטנים, מנומסים, מדשדשים בבריכת הקטנטנים. סיגריה מנצנצת. בטן שהייתה פעם מתוחה, ואותות הריונותיה כבר לא יעזבוה. מתח.

שורת החדרים הארוכה דוממת. אחת עשרה בלילה, ואין נפש חיה בלתי אני היא וילדיה.

מתח בלתי נסבל.

אני מכריחה את עצמי להינתק ולא מצליחה. יודעת שאחפשנה גם מחר. גבר גבוה, קרח ומשמין חולף על פני. קעקוע של דרקון, בצבע אחד, מקשט את מרכז גבו. אליה הוא הולך. אין בנוכחותו המאוחרת כדי להרגיע. אני קמה ועוזבת.

מגיע הגבר עם הילדים, מתיישב, כמה נוח, שני שולחנות לפני. פניו נעימות. עיניו עופריות, ארוכות ריסים. קרח מאונס, חבק דק של בצבוצי שיער מקיף את אמרת ראשו המבהיקה. דיבורו רך, סבלנותו ניכרת. איה האם? אייהַ? הוא מביא מתקרובת הבוקר לשולחנם, מלווה את הילדים לבדיקותיהם. הם מנקרים במזון. סוף סוף היא באה. מכנסיים נמוכות גזרה, בשיפולי גבה אורנמנט מקועקע. היא נתונה שוב בגופיה, אוהבת את גופה הלא מושלם. אני רואה את פניה. יפות. עיניים ענקיות המודגשות על ידי שיער מתוח.  בפעם הבאה שאביט האיש כבר לא יהיה שם, והבת הגדולה תהיה שכובה על ירכה, רגל באויר, שרה. מנהג האשה בילדיה איטי ומתחשב.

מבטנו מצטלבים. אני רואה אותה והיא אותי. אני יודעת, וכך גם היא.

הם משתעשעים במים. הילדים איתו, הילדים איתה: הורים מסורים, הורים מעולים. הפכתי למציצנית, מחפשת את המגע. הוא מתקרב אליה, מנסה לנשקה, והיא מפנה את הראש. שעות אחר כך הוא, ישוב, יירט אותה בדרכה, ימשכנה, והיא תשב-תיפול על ירכיו ותישאר שם. הם מתנשקים, בתנועה לא מורגשת.