אבל זה לא יהיה כקודם. כלומר, לשתיקתי הרי היו סיבות, וסיבות הרי לא נעלמות: הן רק הולכות ומתקהות, או שפשוט מתרגלים אליהן. ואסונן של סיבות, כאסונם של אנשים, שבאות סיבות חדשות ותובעות את שלהן, ורצונות שנבהלו ונשתתקו חוזרים לצייץ, ונדמה שהנה הסתדרו דברים וחזרו לתיקונם, אבל זה אף פעם לא כך באמת, כי דברים אף פעם לא חוזרים למה שהיו, הם רק מתייצבים אחרת, וסביבם וביניהם דברים חדשים, לתמוך או למוטט.
סיטואציות בלתי אפשריות שלועגות בפה מלא לתארן האווילי. בלתי אפשריות, הה?
מה שכן משתנה הן הזיקות. זו הדינמיקה של החיים – דינמיקה של זיקות. למי אפנה פני ולמי את גבי. אצל מי אפטפט והיכן אשתוק. למי אפתח צהר ולמי אכחד. את מי אעניין ומי יעניין אותי. מה יאחז בי ומה ירפה.
מתברר שאי אפשר לדבר בכל מקום. פתחת את הפה במקום אחד, והופ הוא נסתם באחר. במאמץ אפתח כאן שוב את פי. מבהיל אותי המחיר: היכן הוא יסתם כתוצאה מכך?
כל כך שונה הדיבור הכתוב מהדיבור המדובר. זה הראשון – יכול להעלות לו אדרות כרצונו, להיות שקול או קליל, להתמהמה; למחוק, לתקן, לעצב, לדקדק; לשחק; לסגת, להתקדם, להסתער, להתגונן. לחולל. והמדובר? לו אין זמן, כי הוא בזמן אמת. כל כך מהיר הוא, חייב לרוץ, שנפתחים בו פערים; והשומע ממלאם משלו, והמשמיע דוחף לתוכם גזירים של התנהגות, ומנגן את קולו, וכך נאחזים הדוברים זה בזה גם ברגעים היותר קשים. ואילו האח הכתוב - מה חלשה אחיזתו בעיתות דחק בהשוואה לאחיו הפרחחי.
גם זה נכון: קשה לכתוב ולדבר גם יחד. וככל שדיברתי יותר הלכה ונתמעטה כתיבתי.
הו, ההליכה סחור סחור. רמזים על גב רמזים, כתיבה עלומה שמחפה על החולשה בהצטייצות. כך חוזרים?
היה לי ברור איך חוזרים, ופתאום כבר לא כל כך. אתווה שוב את הקווים:
- אמת.
- זה בלוג שלי, תמיד היה.
- אחריות, אקאונטביליות.
- הסבר, היכן שהדבר אפשרי.
- אורך רוח.
אינני אישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
