אני באמת מתוסכלת אני מסתכלת אחרוה קדימה על עצמי ותוהה לעצמי מה לעזאזל קורה איתי.
אני מרגישה צורך לספר מלא דברים שלא טרחתי להזכיר אף פעם בחיים שלי או לפחות מספר פעמים שאפשר לספור על שתי אצבעות.
אני מרגישה שהמוח שלי עומד להתפוצץ.
אני מרגישה שהמון דברים מהעבר משפיעים עלי.
אני מפחדת.
לפעמים מהעולם ולפעמים מהצל של עצמי.
יש את המחשבה הפשוטה שעברה לכל אדם בראש שעצר שניה הסתכל ואמר "פאק למה אני בעצם פה.?" המחשבה הזאת כרגע לא עוברת בראש שלי.
אני חושבת שאני פה כי אני פה ואין סיבה אני צריכה להתמודד אין לי לאן לברוח.
אני לא רוצה לברוח. אני רוצה להתמודד.
אני רוצה לספר. אני רוצה לחוות חיים אחרים.
אני לא רוצה לחכות למוות כדי לדעת שיש גלגול נשמות. אני יכולה לגלגל את החיים שלי כשאני עוד בחיים.
(אחרי שקראתי את הקטע הקטן הזה אני מניחה שיש בי מעט מהאגוצנטריות כ"כ הרבה אני.)
אני יודעת שיש אנשים שעברו בחיים דברים נוראיים ממה שעברתי ואני יודעת שיש אנשים שקשה להם הרבה יותר. אבל באמת שעברתי טראומות שהיו מספיק קשות בשבילי שכל תנועה לא נכונה או כל מילה לא נכונה פשוט מציף הכל למעלה ואני לא מסוגלת לחיות עם עצמי.
אני יודעת שאני בתכלס בנאדם שעושה דברים בשביל עצמו (למרות שאני לא מודה בזה ולפעמים מאמינה שהכל באמת מטוב לב.) אבל אני רוצה שפעם אחת בחיים אני ארגיש באמת משהו. מישהי. בנאדם כזה שמישהו אחד לא יכול לחיות בלעדיו.
אני מודה שיש דברים בחיים שעברתי שאין לי בעיה לספר ככה לכולם ואפילו סיפרתי להרבה אנשים. אבל זה לא דברים שפגעו בנפש שלי. זה דברים שפגעו בסך הכל בגוף שלי ובינתיים הוא עוד איכשהו שרד אז אני בסדר..
אני בטוחה שיש טריליון אנשים שמרגישים כלכך לבד אפילו כשיש מסביבם המון אנשים. אנשים לא מבינים שביחד זה רק גוף. זה לא מעט מהנשמה ומהמחשבה.
בשביל להרגיש ביחד צריך לפתוח את הלב ולתת לאדם אחר להכנס ולרצות להכנס ללב של מישהו אחר. ממש לא בקטע רומנטי. בקטע חברי. אם באמת חשוב לכם מה הוא עובר או חשוב לכם שהוא ידע מה עובר עליכם או חשוב לכם פשוט להרגיש ביחד. וברור שצריך לבחור את החברים המתאימים רוב האנשים הם לא כ"כ טובים אבל יש כאלו.
ואני לא בטוחה שאני עוד מסוגלת לחיות עם כל המחשבות האלה.
אני לא בטוחה שאני יכולה להגיד עוד פעם אחת בחיים שבא לי למות. (ואני גם לא רוצה!)
ואני לא חושבת שיש לי עוד כח להגיד כואב לי.
תמיד הייתי מסוג האנשים שרוצה הכי הרבה צומי. והקטע שבחיים לא היה חסר לי צומי תמיד נתנו לי מלא כזה אני הילדה הכי קטנה אני מפונקת רצח וצומי יש לי מלא.אז האמת שאני לא יודעת למה אני תמיד מחפשת אחד כזה. למה תמיד אני צריכה שיקשיבו לי שיהיו שם בשבילי כשיש מלא אנשים מסביבי שמוכנים לעשות את זה אולי אני צריכה את זה בדרך אחרת. צומי שונה. אני לא יודעת. עוד לא הצלחתי לגלות.
עם כל הפוסט הזה. אני עדיין מרגישה שלא אמרתי כלום.:\
אם מישהו באמת קורא פה. אני ממש מודה באמת מכל הלב על הקריאה כי אני בטוחה שלא באמת מעניין מישהו מה באמת עובר עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: