שטיפת פה.

את לא מוצאת שזה משעשע שהאקס שלך שולח לך כרטיס ברכה בכל חג שאי פעם נודע?

אני לא חושבת שמשעשע היא המילה המתאימה כאן.

מעצבן? מייאש? מעיק? צורם?

בדיוק כמו האדם הנזכר לעיל, באמת. כל כך הולם.

למה את חושבת שהוא עושה את זה?

זה די פשוט, למען האמת; האגו שלו עד כדי כך עצום, שהוא דואג לנקוט אמצעי זהירות, על מנת להבטיח שלעולם לא אצליח לשכוח אותו.

כאילו שזה בכלל בגדר אפשרות.

זאת סוג של בדיחה פרטית?

בעבר, הוא טען – בתום אחד מהויכוחים הרבים שהתנהלו בינינו – שהוא ידאג לרדוף אותי עד יום מותי. מעולם לא הקדשתי לעניין מחשבה נוספת, לא בזמנו... רק שנים לאחר מכן נזכרתי בנדר המגוחך שלו.

יש לו חוש הומור מעוות למדי. הוא יודע, שעל ידי שליחת כרטיסי הברכה שלו בכל חג, הוא מצליח לזחול מתחת לעור שלי, ולהרתיח את דמי.

הוא מודע לכך, שבכל פעם שאני ניגשת לתיבת הדואר שלי, אני נתקפת בחשש נוראי למחשבה שעוד רגע אמצא כרטיס ברכה נוסף ממנו.

למה שלא תבקשי ממנו להפסיק?

כי זה יהיה חסר טעם לחלוטין. הוא הציב לעצמו את המטרה לרדוף אותי עד שארית ימיי. שום דבר מלבד רצח יעצור בעדו משליחת הכרטיסים. ואיכשהו, אני בספק שאפילו צעד קיצוני כזה ישים קץ לבעיה.

רוח הרפאים שלו לבטח תחזור לענות אותי עם אספקה אינסופית של כרטיסי הולמארק עלובים.

את שומרת את כרטיסי הברכה?

כן.

אני מבדרת את עצמי בפנטזיה, ובכן, בואו פשוט נאמר שכל העניין כרוך בשלשלאות ברזל, אקס אחד כבול, בנזין, גפרורים, וכמה מיליוני כרטיסי ברכה.

אלימות היא באמת הפתרון הטוב ביותר?

אולי לא. אבל מעולם התקרבתי לרמת היצירתיות שלו. אני לא מסוגלת לעלות על דעתי דרכים אחרות לעינוי איטי, עם דבר כל כך פשוט כמו כרטיסי ברכה. אין לי את הסבלנות לכך.

ובאמת, זה חלק שאני עדיין לא מצליחה להבין בשיטות שלו.

כן, הוא מענה אותי... הוא מוציא אותי מדעתי... אבל הוא לא באמת יכול לראות את האפקט של העינוי המושלם שהוא בחר.

כנראה שזה מעורפל למדי, לא?

בדיוק כמוהו.

למה את חושבת שהוא רוצה שתזכרי אותו?

כפי שהזכרתי – זה חייב להיות עניין של אגו. לא הייתם חושבים שאדם יכול להיות כל כך קצר רוח ולא בוגר, נכון? ובכן, סמכו עליי... הוא כזה.

הוא רוצה שכל חיי יסבבו סביבו. הוא רוצה שאחשוב עליו ללא הרף... אפילו באור לא חיובי במיוחד.

בשבילו, זה ממש אותו הדבר. כל עוד אני מקדישה לו מאמץ מסוים... לא אכפת לו אם אני שונאת אותו, ולא רוצה שום דבר יותר מלראות אותו מת... כל עוד תשומת ליבי מרוכזת אליו.

נדמה שזה עובד, לא?

כמובן שזה עובד! איך אני אמורה להתעלם ממנו!

כרטיסי ברכה בכל חג! אני לא חושבת שאתם מסוגלים להבין כמה זה מתסכל.

ט"ו בשבט, חג מולד, פסח, ליל כל הקדושים... חגים שאני בכלל לא חוגגת.

אפילו ביום המרשמלו.

הוא מוצא כל תירוץ לשלוח לי כרטיס ברכה. אני מתחילה להאמין שכל העניין הרבה יותר עמוק ומטריד ממה שחששתי.

מה אם המטרה שלו היא לא רק לעצבן אותי? מה אם הוא מנסה לשחק בשפיות שלי?

מישהו אי פעם איבד את שפיותו מדבר כזה?

אולי...

אתם לא רואים? הוא איום ונורא.

אני לא מבינה מה אי פעם ראיתי בו.

אבל, לעולם לא תצליחי לשכוח אותו, נכון?

כמובן שלא. הוא בהחלט דאג לכך.

אבל אין לזה שום קשר לכרטיסי הברכה, לא?

...

Dunno.

לאכול אותם.

לפני כמה שנים כל החיות נעלמו.
התעוררנו בוקר אחד והן פשוט כבר לא היו שם. הן אפילו לא השאירו לנו פתק, או אמרו שלום. מעולם לא הבנו בדיוק לאן הן נעלמו.
התגעגענו אליהן.
חלק מאיתנו חשבו שהעולם הגיע לקצו, אבל זה לא קרה. פשוט לא היו יותר חיות. לא חתולים ולא ארנבים, לא כלבים ולא לווייתנים, לא דגים בים, לא ציפורים בשמים.
נותרנו לבד.
לא ידענו מה לעשות.
הסתובבנו אבודים במשך זמן מה, ואז מישהו ציין שהעובדה שאין לנו חיות איננה סיבה לשינוי חיינו. אין סיבה לשנות את הרגלי האכילה שלנו או להפסיק לבדוק מוצרים שעלולים לגרום לנו נזק.
אחרי הכול, עוד יש לנו תינוקות.
תינוקות אינם מדברים. הם בקושי זזים. תינוק אינו יצור רציונאלי, חושב.
עשינו תינוקות.
והשתמשנו בהם.
כמה מהם אכלנו. בשר תינוקות הוא רך ועסיסי.
פשטנו את עורם וקישטנו בו את גופנו. עור תינוקות הוא רך ונעים.
בכמה מהם ערכנו ניסויים.
הדבקנו את עיניהם פקוחות, וטפטפנו לתוכן שמפו וחומרי כביסה, טיפה אחר טיפה.
צילקנו אותם וצרבנו אותם. שרפנו אותם. קשרנו אותם ושתלנו אלקטרודות במוחם. הרכבנו, והקפאנו, והקרנו.
התינוקות נשמו את העשן שלנו, ובעורקיהם זרמו התרופות והסמים שלנו, עד שהפסיקו לנשום או עד שדמם פסק מלזרום.
זה היה קשה, כמובן, אבל הכרחי.
איש לא יכול להכחיש זאת.
לאחר שהחיות נעלמו, מה יכולנו לעשות?
היו אנשים שהתלוננו, כמובן. אבל תמיד יש כאלה.
והכול חזר לשגרה.
עד ש...
אתמול, כל התינוקות נעלמו.
אנחנו לא יודעים להיכן. אפילו לא ראינו אותם מסתלקים.
אנחנו לא יודעים מה נעשה בלעדיהם.
אבל אנחנו כבר נחשוב על משהו. בני אדם הם גזע חכם. זה הדבר שהופך אותנו נעלים על החיות ועל התינוקות.
אנחנו כבר נחשוב על משהו.

- ניל גיימן

P.S. I'll admit I'm no vegeterian, but I don't buy leather products, I don't support animal testing, or any type of cruelty towards animals. And above all, I'm absolutely against raising animals for slaughter.

"כשהייתי קטן אהבתי מאד את הקרקס. במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל. בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה. למרות השרשרת הכבדה והחזקה, היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח. התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שם?

כשהייתי בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים שהשיבו לשאלתי, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף. שאלתי את השאלה המתבקשת:  אם הוא מאולף, אז למה בכלל צריך לקשור אותו?

לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית.

עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה: "הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאד." עצמתי עיניים ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד... אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול כדי להשתחרר, אבל לשווא! היתד הייתה חזקה ממנו. אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים, כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו. עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.

הפיל החזק והגדול הזה שאנחנו רואים בקרקס, לא בורח,  כי הוא מאמין שהוא לא יכול. הוא זוכר את אי היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד. הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו, הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש..."

-חורחה בוקאי

הייתי חייבת לחלוק.

That makes me feel somewhat sad