"לא פלא שבני הכפר היו מזועזעים
בזמנם. גם אני מזועזע!" קרה דניאל.
"טוב אתה רוצה לשמוע את
ההמשך?" אמרה טמואה, בוחנת עד כמה הוא נהנה מסיפור.
"אני לא מבין איך הם העזו
להתנשק.." סינן מבעד לשיניו והנהן.
*
ג'ו התנתק מפניה במהירות, מתנשף מעט.
הוא אחז בזרועותיה בעוצמה אדירה, למרות שראה שהכאיב לה.
סוזאן הביטה בו, ובפעם הראשונה בחייה
הבינה מהו פחד.
מיד החל ללכת במהירות, מושך אותה אחריו
בכוח. למרות ניסיונה האמיץ להתנגד, לאחר כמה דקות התעייפה והתייאשה ממנו.
הוא הוביל אותה דרך שדה החיטה, כאשר
כפות רגליה יחפות, מאחר ונעליה אבדו בקרב שערכה נגדו. ולא מספיק רגליה היו יחפות,
גם האדמה הייתה קשה וחמה, והיא הרגישה כאילו אש בוערת מתחתיה.
לרגע אחד ג'ו הפנה את מבטו אליה, והיא
יכלה לראות בו טירוף.
על השדים לא נהגו לדבר בכפרה, לכן לא
ידעה למה לצפות. אך מה שהיא כן ידעה, הוא ששדים פועלים לפי רגשות.
בלב של שד יש מקום למספר מאוד קטן של רגשות.
אותם רגשות מפריעים לשדים לחשוב בצלילות, כך שאם שד מרגיש שנאה, הוא הורג ללא
מחשבה נוספת. כשהביט בה כך, היא לא ידעה למה לצפות. היא לא הצליחה להבין מה הוא
מרגיש, אך למרות זאת ידעה שזה לא טוב.
הם הגיעו ליער, והוא החל לגרור אותה
בדרך שלא הייתה מוכרת לה, עד שהגיעו לאגם גדול ורחב.
האגם היה שקט, ומימיו עטו גוונים כחולים
וירוקים מיוחדים במינם, אשר הצליחו להדהים את סוזאן ולגרום לתחושת שלווה פתאומית
להציף את ליבה. צמחים רבים צמחו במקום, שהיו נראים כמקיפים את האגם הצלול הזה.
העצים היו עתיקים וחסונים, בעלי ענפים מפוצלים וארוכים, ופירות יער עסיסיים.
ובתוך כל אלו ניתן היה לשמוע ציפורי שיר
מצייצות בכל פינה, סנאים קטנים אוספים אגוזים לקראת החורף, שועלים יפי תואר, והמון
פרפרים דקים ועדינים שהתעופפו באוויר.
רגע לפני שנשאבה אל תוך הקסם הזה, ג'ו החזיר
אותה למציאות ומשך אותה אחריו אל תוך האגם, ואז נגלה לפניה המראה הקסום ביותר.
מפל מים כחול וגדול, מרהיב ביופיו. הוא
משך אותה בכוח רב אל תוך המפל, אך היא לא התנגדה, אלה להיפך רצתה לראות איך המים
מתנפצים על הסלעים, ואיך צבעם משתנה כאשר
הם זורמים באגם...
רק לאחר שהבינה שהם עומדים להיכנס אל
תוך המפל, ולהתנפץ אל הסלעים, היא החלה לצרוח כמו חיה, ולהתנגד לו כמו הפרא שהיה
טמון בה. היא התיזה עליו מים בעזרת ידה האחרת, אחזה באבנים אשר היו לצד המפל, אך
הוא גבר עליה, ונשא אותה בזרועותיו אל תוך המפל...
*
"אל תוך המפל?!" צעק דניאל.
"איך הם יוכלו לשרוד בתוך מפל?!" המשיך לצעוק.
"אולי אם תיתן לי להסביר..."
טמואה ניסתה לדבר, אך הוא המשיך לקטוע אותה.
"מילא השד, אבל בת האדם? היא תמות
שם!" וכמו שעושים לילד קטן, טמואה הניפה את ידה באוויר ונתנה לו מכה קטנה,
שהצליחה להשתיק אותו למשך כמה שניות.
"מספיק עם הדרמות! אני רוצה להמשיך
בסיפור!" צחקה טמואה, והתבוננה בדניאל שניראה מבולבל ומרוגז במיוחד...
*
שנייה לפני שהמים פגעו בה, והרטיבו אותה
עד שד עצמותיה, היא הרימה את עיניה אל ג'ו. היא יכלה להבחין בביטחון הרב שהיה לו, בשליטה
הרבה שהפגין, ובכוח הרב שהיה לו.
היא רצתה את כל זה לעצמה.
לפתע, כבר לא יכלה להתעלם עוד מגופו
החטוב, מהמרגש של זרועותיו החזקות והחמות, ומפניו הגבריות.
את הפחד והמשיכה שלה אליו היה קשה
להכחיש, וברגע שכמעט הודתה בפני עצמה, מטר של מים קפואים החלו זורמים מעליה, והיא
חשבה שלא תצא בחיים.
לאחר שכל גופה רעד, והיא הפסיקה להשתעל
ולהיחנק, היא החלה להרגיש באוויר קריר וחנוק. מסתבר שמאחורי המפל הסתתרה מערה
קטנה, חשוכה ואפלולית.
למרבה הפלא, ג'ו הניח את סוזאן בעדינות
רבה על הקרקע, ונתן לה זמן לעכל את המתרחש.
סוזאן הסדירה את נשימותיה, כשכול גופה
רועד מקור, ועיניה הכחולות והגדולות רטובות- ספק ממי המפל, ספק מבכי.
בזמן שג'ו סקר את הסביבה סוזאן הביטה בו
המומה ומבוהלת.
"אתה.. אתה מתכוון להרוג
אותי?" קולה רעד יחד עם כל גופה.
"לא" פניו היו קפואות
ומאיימות. היא יכלה להרגיש בשנאה שיש לו כלפיה, וכלפי בני האדם, וכול מה שרצתה
לעשות היה... לשנוא אותם יחד איתו.
איש לא נהג איתה בכזו כוחניות ולאיש לא
הייתה מספיק עוצמה שתוכל להשפיע עליה עד כדי כך. היא תמיד שנאה את השדים, שנאה
אותם בכול ליבה. כול וריד, וכול נים בגופה החלו לבעור כאשר שמעה על הזוועות שהשדים
גורמים, על כל הרוע ואכזריות.
אולם כשהביטה בו, ונכחה לדעת מהו כוח,
היא רצתה אותו לעצמה.
"אז מה אתה מכוון לעשות?"
שאלה בחשש. היא ידעה שיהיה אכזר, אבל לא ידעה עד כמה.
"את הנורא מכול" אמר כשחיוך
ערמומי נפרס על פניו.
סוזאן קפאה במקומה למשמע המילים הללו,
ויחד איתה כל העולם. לפתע היא הפסיקה לשמוע את רעש המפל, את שירת הציפורים
המצייצות בחוץ, אלה רק את ליבה הפועם בחוזקה בתוך החזה, מאיים לצאת החוצה.
לרגע אחד בעיניו חלף ברק מסתורי, שרק
העצים את פעימות ליבה. וכשרגע זה חלף, היא הרגישה איך היא נופלת על הקרקע, כשג'ו
סוגר מעליה עם ידיו החזקות. היא הרגישה כיצד בגדיה נתלשים מגופה בפראות.
היא גם יכלה לשמוע את נשימותיו של ג'ו
הולכות וגוברות, ואיך מגעו מצמרר את כל גופה. כל ליטוף, כל נשיקה, כל נשימה הרגישו
כאילו היו סכינים חדות המלטפות את גופה, ופוצעות את נשמתה.
ובתוך הרגשות הללו, הרגש שהעיק על סוזאן
יותר מכל היה חוסר האונים מולו. היא הרגישה כמו חפץ, כמו בובה שהוא יכול להפעיל
מתי שרק יחפוץ.
זה כאב, אי אפשר לתאר עד כמה כאב לה.
אולם היא עצמה את עיינה בחוזקה, נשכה את שפתיה, וסבלה בשקט.
הזמן עבר לאיטו, נדמה היה כנצח, וכשסיים
סוף כל סוף, סוזאן הרגישה זקנה במאה שנים.
כשהם חזרו אל כפר אייתקו, כל התושבים
הביטו בסוזאן, הנערה הצעירה, היפה, החזקה הגאה
שעמדה מולם אתמול, לא הייתה יותר.
מולם עמדה אישה בוגרת וקרת לב, שיערה פרועה
ובידה בלווים וקרועים. מבטה מושפל ארצה, ולידה עומד ג'ו הגדול והחזק. היא נראתה
לידו כה קטנה ושברירית.
"לא יהיו בכפר הזה עוד
מרידות!" צעק ג'ו בכעס.
"הרסתי לכם את הסיכוי היחידי למרד,
וגם הוא היה רק אישה" חיוך רע נפרש על פניו, והוא שלח מבט לגלגני אל סוזאן.
גם אז, הוא לא נתן לה לנוח ולא רגע אחד, לפני שהחל לשיר את
מילותיו הנוראות, של אחד מן השירים המזעזעים ביותר שהשדים העזו לכתוב על בני האדם.
שורה אחת מן השיר הדהדה בראשה של סוזאן שנים רבות אחרי כן:
" קלה כנוצה, שבירה כזכוכית
ללא שום דעה, פשוט אנושית..."
היא הרגישה שהוא שר אליה, ולועג לכאבה.
לאחר מכן סוזאן נשלחה לביתה בבושת פנים,
והיא נדהמה לגלות שדלת ביתה פתוחה לרווחה, ושאין איש בבית.
"אמא?" קראה סוזאן בבהלה. אך
זו ישבה על הכיסא הקטן בסלון, מביטה בה בשקט.
מבטיהן הצטלבו, וסוזאן הצטערה לגלות את
עיניה האדומות והעצובות של הלנה.
"מה הוא עולל לך?! ילדה שלי"
צעקה הלנה בצער.
סוזאן התייפחה בזרועותיה של הלנה, והיא
רק יכלה לנסות לעודד אותה.
אולם לא היה צער דומה לצערה של סוזאן בכל
הכפר, ואיש לא יכול היה לעזור לה.
למרות שכל התושבים רצו לתמוך בה, אך פחדו
מאכזריותם של השדים.
לפי השמעות סוזאן לא יצאה מפתח הבית
במשך עשרה חודשים תמימים, אך הבקתה הקטנה הייתה שקטה והיה נראה כי איש אינו מתגורר
שם. עד שבליל ירח מלא אחד, שמעו מתוך הבקתה הקטנה צרחות כאב איומות, המלוות בבכי
תמרורים.
*
"בלילה הזה אני נולדתי" אמרה
טמואה בשקט.
דניאל הביט בה, ולרגע אחד חשב שהוא
מבין.
"ובלילה הזה ג'ו והשדים עזבו את
הכפר לצמיתות" גיחכה טמואה.
דניאל שתק במבוכה והמשיך לביט בה בצער. "אני
מצטער.." אמר, ונתן לטמואה חיבוק אוהב.
היא חיבקה אותו חזרה, אך הוא יכלה
להרגיש בריקנות שלה, כאילו היא נמצאת במקום אחר, מרוחק יותר ממנו....
(התמונה הזו כול כל מתאימה לסוזאן ולג'ו, הייתי חייבת להעלות אותה ♥) מ
כינוי:
השופטת-סיפור בהמשכים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
מ