נשאתי את גופתה של טמואה בין שתי ידי, בעודה נלחמת על חייה בכאב מייסר.הפצע היה עמוק מאוד, נראה כי הקליע חדר ישר אל תוך ליבה וכי אין שום סיכוי שאוכל להצילה. אבל לא ויתרתי. התחלתי לרוץ אל כיוון פתח העיר, בתקווה שישנו רופא המסוגל לטפל במצבה.
הבטתי בה לרגע אחד, והחוורתי כאשר ראיתי עד כמה מצבה התדרדר. היא הייתה חיוורת מאוד וכול גופה רעד ופרכס בין ידי. הרגשתי שידה הרועדת אוחזת בחולצתי, והסתכלתי בה, לא מבין מה היא מנסה להגיד. עיניה הגדולות והנוצצות הביטו בי בתחינה, כאשר היא לחשה משפט, שזכיתי לשמוע עוד הרבה במהלך חיי: "דניאל, כשתדע, אל תכעס..."
הבטתי בה המום ומשותק לחלוטין. אל מה אני כבר יכולתי לכעוס?
"בבקשה ממך אל תכעס..." עיניה החלו לדמוע וקולה רעד, הרגשתי שבור.
"אני לא אכעס.." לחשתי לה בחזרה. ברגע שאמרתי זאת היא איבדה את הכרתה.
*
פקחתי את עיני וכאב ראש עז תקף אותי. "מה? מה קורה פה?" שאלתי בלחש. הגרון שלי היה יבש, ולא הייתי מסוגלת לדבר.
הבטתי סביבי. למרות שראייתי הייתה מטושטשת וכל גופי היה חלש, יכולתי להבחין בחלון גדול משמאלי, בקירות עץ ערומים, ובארובה עתיקה וגדולה הנמצאת מימני, בה בוערת אש המחממת את גופי.
הבטתי בלהבות במבט אטום, מנסה להיזכר איך הגעתי הנה, ואז זה הכה בי. השד ירה בי. צחוקו הרע עדין מהדהד בראשי... הוא חשב שפגע בליבי וברח. אבל איך הגעתי הנה? לפתע שמעתי את קול של דלת חורקת נפתחת, וראיתי את דניאל בפתח מביט בי בפליאה. "את בחיים!" קרה בשמחה. חייכתי בביישנות. הבטתי בפניו היפות, וראיתי כיצד חיוך אמיתי נגלה לעיני. מבעד לשיערו הבהיר שנפל מעט על מצחו, נגלו אלי עיניים כחולות בעלות מבט טוב ודואג. ליבי פעם בחוזקה, וכבר אז ידעתי מה אני מרגישה. אבל יותר מכל העיקה עלי הידיעה שאסור לי לספר לו את סודי, אם הוא האחד הוא חייב להיות פיקח ולגלות לבד.
*
הבטתי עמוק אל תוך עיניה השחורות, שמח שהצלחתי להציל את חייה. ידעתי שהיא ניצלה בנס, אבל משום מה היא לא נראתה מופתעת או נרגשת.
אווירה מסתורית שררה בחדר, והרגשתי כיצד היא סוקרת אותי בעיניה הבוחנות. בוחנות, האם זוהי המילה המתאימה? או שאולי שופטות? עד היום אני לא מבין מה עבר בראשה, אבל אני כן יודע שהיא בחנה אותי. עיניה שוטטו על גופי, ממשיכות לסקור אותי ללא בושה. לפתע טמואה התרוממה באיטיות מן המיטה, מתקרבת לעברי. הופתעתי, אבל לא נרתעתי לאחור. היא שלחה את ידה לעברי, וליטפה את לחיי ברכות. המשכתי להביט אל תוך עינה, מהופנט מבטה העמוק. היינו כול כך קרובים זה לזו עד שיכולתי לשמוע את
נשימותיה.
אווירת המסתורין רק התעצמה, ולא היה שום דבר שמנע ממנה להמשיך להתגבר. אני רק קברתי את
עצמי עמוק יותר בתוכה.
היה כול כך שקט בחדר, שום רחש ושום צליל לא נשמע.
התקרבתי קרוב יותר אל שפתיה, ורגע לפני שבאה הנשיקה, הדלת נפתחה בפתאומיות ורופא הכפר עמד בפתח.
"איך את מרגישה?" שאל הרופא הטוב והביט בטמואה.
"אני מרגישה יותר טוב, תודה" ענתה לו וחייכה.
"אני רואה.. לא ציפיתי שתוכלי להתרומם מהר כול כך. דניאל, אני יכול לדבר איתך רגע בחוץ?" שאל כשבמטו נהפך ללחוץ.
הנהנתי באיטיות, מתקדם אל עבר הדלת. הרמתי את ידי, מאותת לה לשלום.
כשיצאנו אל מחוץ לדלת, הרופא נגע בכתפי ולחש לי:" מה שמה של הבחורה הזאת?" שאל בנימה אפלה.
"מיכאלה" נתתי לה שם בדוי, לא רציתי לסכן שוב את חייה.
"דניאל... אתה בטוח שהיא, אנושית?" שאל, מדגיש את המילה אנושית.
"כן... קרה משהו?" באמת הייתי בטוח שהיא אנושית, השד נתן לי את הפרטים עליה. היא נולדה בכפר אייתקו, כפר נטול שדים, אבל משהו בדברי הרופא נתן לי מקום לספק.
"כפי שידוע לך ליבם של בני האדם נמצא בצד שמאל, אך הלב שלה נמצא בצד ימין..."
"כמו אצל השדים" השלמתי את המשפט.
"חכה כאן בבקשה" פקד עלי הרופא.
הוא פתח את דלת החדר, ונכנס פנימה, מותי אותי מאחור המום ומהרהר.
*
הרופא נכנס באיטיות אל תוך החדר הקטן, מתבונן בה במבט בוחן. "את יודעת, פצעייך נתרפו מהר יחסית לבת אדם" אמר הרופא כשחיוך ערמומי נפרס על פניו. "אני מציאה לך שתשתוק" אמרה טמואה, בקול מצווה. היא התרוממה ממיטתה הקטנה ועמדה על הרגליה, גאה ורמה. "אם הוא יגלה משהו ממה שהתרחש כאן עכשיו, אני נשבעת שתמות" אמרה טמואה בקול מאיים, פתחה את החלון הגדול וקפצה ממנו החוצה. "דניאל כבר יודע..." אמר דניאל שעמד בפתח הדלת, בוהה בחלון.
כינוי:
השופטת-סיפור בהמשכים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
