כשאנחנו נוגעים שוב ב-מ', ואני מספרת על אחת מהשיחות היותר אינטימיות שלנו, הוא שואל אם הבחירה להשתמש בדוגמה נשית מרוחקת ברגע המגע במיניות הייתה מכוונת. אני משיבה שאני לא יודעת.
לקראת סוף הפגישה הוא מתרומם מהכורסה ומתקרב לארונית הספרים, שולף מתוכה את 'תליין האהבה' של ארווין ד. יאלום בכריכה מתפרקת.
"תקראי את זה," הוא אומר, מושיט לי את הספר. אני מהנהנת ומניחה אותו על הברכיים.
ואז אני מדברת על מתי אני כאן, ושרוב הזמן אני בכלל לא. (אבל שבפגישות איתו יש איזו מֻחְלָטוּת, אַבְּסוֹלוּטִיוּת, שאני מרגישה רק לעיתים רחוקות)
הוא טוען שאני מבצעת אוסמוזה עם ספרים. רק מעצם הקרבה הפיסית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
