The result is somewhat blurry, and I'm disappointed by it, but the photo itself has this sort of magic to it, the way it captures his presence in my life.
(10:51) היי, מקווה שלא נבהלת אתמול מהבעלים, עשית עבודה מעולה, אבל הוא לא ממש מפריד בין מה שאת עשית לבין האיכות של המודל שזאת בעיה שלי.
שזה קצת מפתיע, אבל אני לא יודעת כמה באמת.
(בבוקר זה כבר הופך ל-'אני צריך לדעת כשאת לא מגיעה', שזה נכון, אבל. לפעמים אני לא יכולה ובמילא מסגרת המשרה שלי היא ארבעה ימים)
(20/12/17, 17:33)
(17:03) [העין הניידת] אישרו את העבודה, תודה, זה בעיקר בזכותך.
שעתיים לפני זה הוא שאל אם אני אגיע מחר, כי לא יצאתי מהבית יומיים.
אבל אני עושה דברים והם בסדר. בערך.
השמיעו בשמונים ושמונה שיר חדש של נועה בנתור.
(25/12/17, 16:05)
במהלך יום חופש אנחנו עוצרים במשרד שלי.
מזכירת הקבלה של הצהריים (שבדרך כלל מתקיימת בינינו שתיקה מביכה) שואלת אם בכל זאת הגעתי לפגישה, ואני מנסה להסביר שאני כאן רק לרגע.
הוא עולה איתי שלוש קומות, אנחנו עוברים עוד שלוש דלתות ואני מציגה בפניו את החלל.
ש' יושב בעמדה שלו, זורק מבט מהיר. אצלי שקט. החדש בחו"ל, המנהל לא באזור. יש רק כיסאות ומחשבים ושתיקה.
אני עורכת את אחד מהקבצים ובוחנת את השינויים, מתקנת כלי אחד ומסיימת.
המנהל חוזר מהמטבחון ומתיישב באחד מהכיסאות הריקים, מתעלם מקיומו לגמרי. השיחה טבעית, על איך זה עד עכשיו ומה צריך הלאה.
כשזה מסתיים אנחנו בורחים ויש גשם.
(הוא אומר שהמשרד מרגיש קצת קר, ואצלי זה איך שהוא מרגיש כמו בית)
(27/12/17, 02:37)
המנהל, עשר בלילה, רכבת.
"לפחות אני כבר לא מפחד לקרוא מה כתוב באדום"
(13:42) היי, הלך בסדר גמור, האפליקציה עבדה חלק והותירה רושם רב, לידיעתך.
אני תוהה עד כמה אפשר לסמוך על זה.
וכמה זה באמת משנה.
(29/12/17, 04:27)
ורכבת משטוקהולם נראית אפשרית כל-כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
