מחר 'היום הגדול'.

והנה אני יושבת לי בחדר שהוא כבר לא 'החדר שלי', מיטה לא מוצעת עם המון חפצים אקראיים שזרוקים לצידי, ארון ריק, שידה ריקה, רצפה עמוסה בקרטונים מלאים והטלוויזיה עובדת שעות נוספות למלא את החלל החסר ומחכה להיות הבאה בתור לאריזה...

ואני יושבת פה וחושבת על מחר.

ומה יהיה אחרי שאעבור?

מה הלאה? האם זה מה שישפר את המצב? האם זה מה שיגרום לי להרגיש טוב עם עצמי או שמא רק יגביר את תחושת הריקנות, הבדידות וחוסר השייכות?

נראה לי שהגיע הזמן לעשות מקלחת אחרונה בבית ההורים, לחבק את הדובי שלי (בובה) וללכת לישון.

יהיה מה שיהיה. כבר אין דרך חזרה.