אני שונאת את ההרגשה של ייסורי המצפון שמרחפים בי בכל פעם שאני יודעת שאני טועה. אני יודעת שאני טועה ועדיין מתקשה לשנות.
"אבא", הכינוי הזה לא אמור להנתן לאדם שבאת ראוי להיות אבא? או שבעצם כל אחד היום יכול להיקרא כך?
גבר ואישה מחליטים להביא ילד לעולם. התינוק נולד למציאות עגומה. אבא שמתעלל בו בכל עת, מכה אותו, פוגע בו, הורס בו כל הערכה שקיימת בו לעצמו והורס את חייו מהיסוד. ההורים מתגרשים. הילד נשאר לגור עם אמו. תחילה האמא והאבא בקשר טוב האחד עם השני. אך לאט לאט המצב מדרדר
ההורים מתחילים לשנוא אחד את השני ומשדרים את השנאה הזאת ליד הילד. הוא גודל בבילבול רציני. האמא מחליטה שהאבא לא ראוי להיות אבא.
הילד לא יודע אם כך זה אמור להיות. מצד אחד הוא מרגיש שזהו אביו, לטוב ולרע אך מצד שני אמא אמרה לו שאבא רע, אבא נוראי! מה הוא אמור לבחור?
כשהילד נפגש עם אביו הוא מרגיש את השמחה שלו, הוא מרגיש את הרצון להיות קרוב אליו אך מצד שני מרגיש את הכעס העצמי שהוא שיקר את אמו
ובחר בכל זאת להיפגש עם אביו ולהמרות את פיה.
הילד נולד לחיים מסובכים ועם הזמן הם מסתבכים יותר ויותר ומה שהיה נראה בהתחלה ברור עכשיו מטושטש ומוזר.
מצד אחד אני מרגישה זוועה שאני נפגשת עם אבא. כל החיים הוא רק פגע בי. אני לא האשים רק אותו בהערכה העצמית הירודה שלי כי הרבה מאוד מזה
נגרם מחברים חראות. אבל חלק לא קטן מזה תפסה ההתנהגות של אבא שלי אלי. כל החיים הוא היה יורד עלי. היה קורא לי שמנה אבל מצד שני היה
קונה לי אוכל ומנסה להאכיל אותי בכל זמן אפשרי. היה קורא לי שטן ומצד שני היה אומר שאני המלאך של הבית. הוא היה אומר לי שאני ילדה רעה ושהוא לא רוצה קשר איתי ואחרי 5 דקות היה שולח לי הודעה שאני הבובה של הבית, ושהוא רוצה שניפגש. אני מבולבלת. עם הזמן הוא ניהיה חולה. חולה מאוד. הוא חולה כבר ב8 סוגי מחלות שונות. המצב שלו קשה. קשה אפילו מאוד! הוא כול הזמן בוכה לי שאני לא רואה אותו. שבכל פעם שאנחנו קובעים אני מבטלת לו. הוא צוחק על זה שכשניפגש זה יקרה אחרי שאני יסיים צבא ואז מוסיף כאילו על המצפון שלי "אם אני אחייה בכלל עד אז".. אמא כועסת שהיא שומעת אותי מדברת איתו. אפילו להגיד לו שבת שלום או חג שמח אסור לי. אני צריכה להגיד את זה בשקט ובחשאי כדי שלא תשמע, כדי שאף אחד לא ישמע!
אני מפחדת שהוא ימות. אני כול הזמן עוצמת את העיינים כשאני לבד ומדמיינת איך זה לחיות בלי אבא. אז אפשר להגיד שתחילה זה לא כזה מפריע הרי אפשר לחשוב כמה פעמים ביום אני מדברת איתו (הוא מתקשר יותר מ8 פעמים ביום אבל אני לא עונה) ואפשר לחשוב כמה אני רואה אותו... אבל אז,
אני נזכרת בכל הפעמים שנפגשנו ונהנתי. אני נזכרת איך היינו מטיילים ביחד על חוף הים, אוסיפים ביחד צדפים. אני נזכרת בסיפורים הישנים שהוא היה מספר לי אני נזכרת את הבדיחות הטיפשיות אבל המצחיקות שהוא היה מספר לי ואיך היינו נהנים. ואז אני בוכה. בוכה אפילו הרבה. כמה שאנחנו רחוקים אנחנו קרובים. הוא האבא ואני הבת. תגידו שהוא לא שווה את זה ותגידו שאני מטומטמת. זה נכון כולכך אבל אני לא מסוגלת לעזוב אותו.לא ככה שהוא חולה.
אם היו מונעים ממני להתראות איתו עוד מההתחלה הייתי יכולה לא להרגיש עצובה. אם הוא לא היה מעוניין איתי בקשר והיה מקים משפחה נוספת לא הייתי מרגישה עצובה. אבל אני לא. כי אני מכירה אותו. הוא מכיר אותי. ואפילו שהבכי של אמא שלי קורע לי את הלב בכל פעם שאני שומעת אותה מדברת על החובות שהוא הכניס אותנו, ועל המצב שלנו. אפילו אז אני יכולה לבכות איתה ועדיין לרחם עליו. אני כוכלך מתוסכלת. אני לא יודעת מה לעשות.
אני לא רוצה לפגוע בו אבל יותר מזה אני לא רוצה לפגוע באמא. אין לי עוד כוח לפגוש אותו בסתר. להגיד לאמא "אני אצל חברה" ובעצם אני אצלו.
נמאס לי שבחגים הוא לבד ואנחנו כולנו ביחד. נמאס לי שאסור לי לדבר עליו. נמאס לי שליד חברים שלי אני אומרת כמה הוא חרא וכמה אני שונאת אותו ואז בלב אני חושבת "שקרנית, הוא חשוב לך!". אני שונאת להסתובב ברחוב ולראות משפחות מאושרות עם אבא ואמא ולדעת שאצלי זה מעולם לא היה.
אני שונאת שאומרים לי מה אסור ומה מותר. ובאלי לברוח מכאן רחוק רחוק למקום שבמקום להתעסק בבעייות שלהם תמיד הם יתעסקו בשלי. שלרגע אחד יפסיקו להתעסק רק בעצמם. שלא ישכוח שאני ילדה. בת 17 אבל ילדה! ואת הבעיות שלהם אני שומעת מגיל 0. מגיל 0 אני שומעת כמה אבא שונא את אמא וכמה אמא שונאת אבא. תמיד שמעתי את אבא אומר לאמא "זונה" ומאחל לה למות ואת אמא אותו הדבר. תמיד חשבתי שזה רגיל. תמיד חשבתי שככה זה רציך להיות. למה, מישהו לימד אותי משהו אחר?
אופ פשוט תעלימו אותי וזהו! גם ככה אתם עוישם את זה שאת שוחכים אותי אז לפחות תעשו את זה רשמי בסדר?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: