ויש לי אותי לפעמים, יש לי אותי לאהוב

"השאלה אם ייתכן שהדמוקרטיה תוציא מתוכה חיילים צעירים כשירים להילחם בהצלחה במיטב הכוחות שגרמניה הנאצית מסוגלת להעמיד, הייתה אכן פתוחה בשלהי 1944. היטלר היה משוכנע שהתשובה על כך היא שלילית. שום דבר ממה שהסיק מביצועי הצבא הבריטי בצרפת ב-1940, או בצפון אפריקה ובמרחב הים התיכון ב-1942-1944, או ממה שלמד על יכולת הצבא האמריקני בצפון אפריקה ובאזור הים התיכון, לא גרם לו לפקפק בכך, שבתנאים קרובים לשוויון מספרי תהיה יד הוורמכט על העליונה. היטלר היה משוכנע שהקנאות והמשמעת העיוורת של המשטר הטוטליטרי יביסו את הליברליות והרפיסות של הדמוקרטיה.

"אילו ראה היטלר את דן ברדרידג' ואת בוב מתיאס בפעולה בתחילת יום הפלישה, אולי היה מתעורר אצלו הרהור שני. ברדרידג', מתיאס וחבריהם, שנולדו לתוך השגשוג הכוזב של שנות ה-20 וגדלו במציאות של שפל שנות ה-30, הם הם גיבורי הספר הזה. הם קראו בנעוריהם ספרות אנטי-מלחמתית צינית, שתיארה פטריוטים כפתאים ומשתמטים כגיבורים. הם שאפו לזרוק כדור בסיס, לא רימון; להרוג ארנבות ברובי טו-טו, לא אנשים צעירים כמוהם ברובי M-1. אבל בבוא המבחן, כאשר הברירה היתה לוותר על החופש או להילחם למענו, הם נלחמו. הם היו חיילים של דמוקרטיה. הם היו אנשי יום הפלישה, ולהם אנו חבים את חירותנו."

יום הפלישה מאת סטיבן א. אמברוז

פסקות אלה מסיימות את פרק המבוא בספר "יום הפלישה" המתאר את מאורעות השישה ביוני 1944, אז פלשו לאירופה הכבושה (הנחיתה התבצעה בנורמנדי שבצרפת) כוחות הצנחנים של בעלות הברית.

אם מישהו היה אומר לי לפני קצת יותר משנה שאני אשב מרצוני החופשי ואקרא ספר היסטורי על מלחמת העולם השנייה הייתי נראה מנפנפת אותו בבוז. אבל אז ראיתי אחים לנשק, והתאהבתי בסדרה.

כשראיתי את הספר בחנות ספרים במרכז לא יכולתי להתנגד וקניתי אותו בלי היסוס.

לקחו לי חודשיים להתחיל לקרוא אותו, אבל אני ממליצה לכולם עליו. אני לא מרגישה שאני קוראת היסטוריה. אני קוראת סיפור. והסיפור הזה הוא סיפור טוב, והוא הסיפור של התחלת הניצחון.