זה לא זה, זה לא הסיגריה, חוסר התפקוד? העייפות מלא לישון לילה כרגיל? ההברזות? הוויתירים? הדאגות שתופסות את מקום המעשים? שכחתי מה המטרה שלי בכלל
הכלוב הזה הכלא העצום שאנחנו חיים בו, ברגע שהבחנו בו אנחנו נתקפנו חרדה, מהכלא הזה, ניתן הכל בשביל האומץ לצאת. אנחנו יוצרים לעצמנו רשתות ביטחון טווים אותן עובדים עליהן חודשים ושנים, דפוסי חשיבה, הרגלים, תרגילים
ושהן נקרעות אנחנו בוכים, אנחנו נשברים. אני כל כך חלשה, כל כך עלובה, רוצה משהו להיאחז בו. לא עוד לנסות להיות, לא עוד לחפש ולחפש את החיבור שבין הקלות והכבדות, את המודעות, את התשוקה להיות פרח עדין ובלתי מזיק, פרפר נטול דאגות שצף בחומר בהרמוניה עם הכל לא לפגוע לא להיפגע לא נשאר כלום אני לא מסוגלת לכלום
הוא ואני שני משוגעים שניה אחת בפסגת העולם ושניה אחת מתרסקים לא יודעים, לא בטוחים, חושבים, מנתחים, מדחיקים, לוקחים, נגמלים. אני מותשת מהטלטלה הזאת, אני כבר לא רוצה את מה שאני רוצה. אני ואני אני כבר לא יכולה יותר
http://youtu.be/hglVqACd1C8
אני נכנסת מתחת לשמיכה ולא יוצאת. אני חסרת אונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
