עִ י פָּ רּ וֹּ ן - וְ מָ חַּ קְ .

רצתי לאוטו שאיוון כבר הטניע ונכנסתי מנתשפת ומנסה להרגע. "לעזעזל! לאן אנחנו?"

אמרתי מעוצבנת. "תחגרי חגורה אסביר לך בדרך" ענה. כעבור כמה דקות וכבר הינו

על הכביש. "נו אז לא.." לא סיימתי את המשפט. "לביה"ח.." נאנח. "מה למה?"

"לראיין אישה  כלשהי.." נאנח שנית. "תגיד, אתה לא נורמלי?" התרגזתי, נשמתי קלות והמשכתי, "חשבתי שעידן כבר בבי"ח!" צעקתי. הוא לא השיב תגובה, היה שקוע בכביש. זה ממש חוזר על עצמו, השקט .. כ"כ מציק. נשמתי בקליקות והתמקמתי בכסא בנוחות, פתחתי את החלון, כך שיתקבל איוורור צונן. "מרגיז אעא.." פלט איוון ספק שואל ספק אומר, הנהנתי ממשיכה לשקוע ברוח הקרירה. "או.קיי .." סינן בין שיניו "הגענו.." המשיך באנחה קלה. יצאתי מהרכב ממהרת לכיוון הכניסה כשלפתע משהו אוכז בידי. "תקשיבי לי רגע!" אמר מנסה לרפות את עצמו. "אין לנו זמן עכשיו" קבעתי מסתובבת אליו. "לא.., עכשיו!" עמד על שלו. "מה אתה רוצה?" השבתי מגלגלת עיינים. הוא נשם בכבדות ואמר "לא משנה.. אחר כך .." ועזב אותי ממהר להכנס ואני בעקבותיו, "שלום" התייצב מולנו רופא. "שלום.." מלמלתי מחפשת את התג בו שמו חרוט "שלום ד"ר סלבנסקי" השבתי מתקנת את עצמי ולא שוכחת להדגיש את השם שהיה חרוט על התג. "מה מעשכם כאן?" שאל בטוב לב, "אנחנו .." אמרתי מבולבלת, הריי שחכתי לשאול את איוון למי אנחנו.. "אנחנו לגב' סט'און" מיהר להשיב איוון. "סט'און?" מלמלתי לעצמי - מביטה לעבר איוון מבולבת. מה היא עושה כאן.. ?"מי אתם בשבילה?" שאל מסוקרן, "אנחנו באנו בשביל.." אמרתי מחפשת את הכרטיס העיתונאי שלי בתיק, "באנו לראייו אותה" השלים אותי איוון, כשהבטתי בו כבר הציג את הכרטיס בגאווה לרופא. מעצבן.. "את באה?" ניער אותי מעט איוון "כן בטח" השבתי מנערת את עצמי ממחשבות, "בסדר, חדר 482 קומה 3 בתחילת המסדרון" אמר, ממהר אל המעלית שנסגרת, "שיט!" מלמלתי לעצמי מתרגזת שלא הספקתי להכנס למעלית, מיהרתי לעלות בחדר המדרגות, מה שהקשה את התהליך היו העקבים שלי, הורדתי אותם בעדינות והזדרזתי לעלות במדרגות "קומה ראשונה.." מלמלתי מתנשפת, "שניה .." המשכתי עוצרת לרגעים ספורים וממשיכה. "קומה שלישית!" צעקתי. פתחתי את הדלת שמעליה היו כתוב בתוש שחור כנרא מישהו קשקש 'כניסה לקומה שלישית' "שובבים" אמתי בעדינות נכנסת. סרקתי בזעירות את הקומה, כשמול עייני ניצב איוון שחסם לי את כל הטווח הראייה, "כמה זמן?" אמר מאוייש "רק שתדע שזה עוד בלי נעליים" אמרתי מראה לו את נעליי העקב שאכזתי ביידי, הוא פלט מן צחוק מלוגלג, "בואי" אמר. מיהרתי לנעול את נעליי ולסרוק את הדלתות. הבטתי ימינה ושמאלה. "479.." לחשתי לעצמי, "480.." המשכתי "481.." "482" אמר איוון בשמחה. מתייצב מול הדלת. "שנכנס?" שאל מסוקרן, מקריב את אוזנו לדלת מנסה לשמוע מה הולך מעבר לדלת, "תראה .." הססתי, "תכנס רק אתה, בכל מקרה את חדש אתה צריך להתנסות, ודבר שני אתה בטח יודע יותר טוב ממני אנגלית" אמרתי מגחחת, הוא שלח לי מבט זועם מעט "תכנס כבר!" אמרתי מחייכת. התיישבתי על אחד הכסאות שהוצב ליד הדלת, שוקעת בכל מיניי מחשבות, כשהרגשתי את עייני ממצמצות ולרגע שני שחור, ואז כלום. " קומי כבר!! קומי!" משהו הציק באוזניי "מהה?" פקחתי את עייני, "מה קרה. .. ?" שאלתי מבוהלת. "כלום.." אמר איוון מנסה להרגע.. "סתם נרדמת" אמר וצחקק. "צריך ללכת, סיימתי כבר, רק שתדעי פספת, היא כ"כ מעניינת" השיב. היה אפשר לראות את הסקרנות מבצבצת בעיינים שלו, מה ששימח אותי. אל הבית של אמא הגענו מהר, הזמן מיהר יותר ממה שחשבנו כבר היה ערב סביבות השעה שבע. "אמא אנחנו בבית!" קראתי לעבר הבית הגדול. "אנחנו בסלון מתוקה!" שמעתי את קולו של אבא מבעד לסלון. מיהרנו אל עבר הסלון כשקולות הצחוק התגברו ואיתם אווירת השמחה. הבטתי בהם שמחה יותר מהם. רק ארבע פעמים בשנה אנחנו מגובשים כ"כ. "משחקים מונופול אעא?.." אמרתי מגחחת. "את רוצה גם?" שאל אותי קלאוס בחיבה. "לא תודה" השבתי מחייכת. "אני עייפה, אני חושבת שאצא עם איוון להליכה לילית קצרה" אמרתי מביטה על איוון במבט שואל. פניתי אל עבר הכניסה תופסת בחולצת פוטר דקיקה ויוצאת. שמעתי את איוון סוגר את הדלת אחריי "את ככה תמיד איתם?" שאל. "איך ככה?" שאלתי במבט לא ברור, "נגדם.. מתבודדת.." אמר מפרט בזמן שהתכלכנו לעבר הירידה לאגם. לא עניתי לו.. לא רציתי.. לא ידעתי מה לענות.. "אז.." אמר מנסה למשוך את השיחה. "לאן אנחנו?" ניסה לברר. "אתה תראה" אמרתי בגאווה מחייכת אליו. השיחה משכה את הזמן, "אנחנו פה.." אמרתי פותחת את ידיי לרווחה ונושמת עמוק. "ואו.." שמעתי את איוון. "מדהים לא?" פלטתי בעליזות. "כן.." מלמל.. " אבל לא כמוך" אמר כשברגע אחר ידיו היו מונחות על מותניי, הרגשתי בנוח והחזרתי לו חיבוק מהיר. המשכתי להביט בו, "כמה שאת יפה" אמר מתקן את מבטו ומלטף את שערי בעדינות. נשימותיו התקרב אליי מרגע לרגע, הוא הריח בעדינות את הריח שסובב סביבי נענג ממנו "אני.. אני, לא חושבת שז.." לא הצלחתי להשלים את המשפט, שפתיו הרכות נשקו נשיקות עדינות את שפתיי מגרות מרגע לרגע, הריח משך אותי אליו, החיבוק המחמם, הנשיקה הפכה לסוערת ביותר, ארוכה ומגרה "אני אוהב אותך" לחש לאוזניי. "גם אני אותך" אמרתי מחייכת.

שמחה שהקדשתם חלק קטן מזמנכם לקריאה (:

אשמח לתגובות, שיהיה לכם סוף שבוע נפלא. ♥