ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן אני מרגישה כאילו ירד לי קצת הנטל על הלב.
האצבעות כואבות מהגיטרה כי עבר כל כך הרבה זמן...
האוזניים כואבות מהאוזניות והפוף והרצפה מלאים בגדים.
חם בחוץ ויש רוח, והשיער שלי מבולגן והגופייה שלי קרועה למטה בצד ימין מאיזה בורג אקראי.
אבל יהיה בסדר.
ולמרות שנמאס לי להתמודד ולהאשים את כולם חוץ מאת עצמי- איכשהו כבר לא כל כך שחור.
אני יודעת שאני פסימית לפעמים. וחושבת יותר מידי. וגם לוקחת דברים יותר מידי אישי ויותר מידי ללב. ויש לי נטייה להתעצבן מחוסר צדק ולא להרפות. קשה לי לפתוח את הפה מול הבוס שלי כי אני מפחדת לאבד את העבודה. הפסקתי לנסות להתעמת עם ההורים שלי ואני רוצה לקנות מצלמה אבל זה לא בסדר אם אני מקבלת מימון כמעט מלא לפולין לבזבז כסף על מצלמה. אף אחד לא קרא פה כבר חודשים ונראה לי שזו קצת הקלה. אם היה לי כוח הייתי כותבת ביומן אבל כואבת היד יותר מידי.
הוא אוהב אותי, הוא באמת אוהב אותי והוא נלחם ביצר האימהות המוגזם של המפלץ שהוא קורא לה אמא כדי להיות איתי. הוא לומד להתנגד לה והוא אומר לה שהוא עושה מה שהוא רוצה. וזה קצת מעצבן שהיא שופטת אותי כי היא בכלל לא מכירה אותי. אבל אם היא גם לא רוצה להכיר היא לא יכולה לבוא בתלונות. הלוואי שהיה לי בית משלי והיינו נפגשים בו וישנים בו ואף אחד לא היה מתקשר אלינו בבוקר להגיד לנו שאני כבר צריכה ללכת. ונדליק מזגן מתי שנרצה כי יש חשמל ונאכל מה שנרצה כי יש המון אוכל במקרר. ונצא החוצה ונרוץ בשמש כל כך מהר שהרוח תגרום לכל הכעס והדאגות והחום הקופח להתפוגג.
אני מתגעגעת ללכתוב, בתקופה האחרונה יש לי המון מילים בראש והן פשוט לא יוצאות. משהו בי קצת איבד תקווה, כי הריי מה הטעם של הכל אם בסוף כולם מתים? אבל לפחות יש את עכשיו ואני אנסה להדחיק את זה שלכל דבר יש סוף. אני מסרבת להאמין בזה.
אין לי כוח לתקן את הלק ברגליים למרות שהוא נורא מכוער ומתקלף. זה בסדר להתקלף.
וזה בסדר שאני לבד. זה בסדר שלא נשארו לי חברות והרחקתי את כולם ממני. זה בסדר כי נמאס לי וכי כל שנה אני בטוחה שאני אחזור מהחופש חדשה, שונה, משופרת, פחות מודעת. וזה לא ייקרה כי אני תמיד מודעת יותר מידי ומפחדת יותר מידי.
אבל אני מניחה שזו הדרך שלי, זו אני, ואני מי שאני והגיע הזמן שאני איצג את עצמי בכבוד.
קניתי יומן חדש לבצפר לפניי כמה ימים ואני ממש מתלהבת ממנו, הוא קטן כזה ועדין ויפה ולמרות שכל פעם כשפותחים אותו רואים רק יומיים אני חושבת שאני אלמד להתסדר איתו.
אני אוהבת לשמוע את אריק ברמן כשאני כותבת. הוא גורם לי להרגיש טוב, שפוייה.
לפעמים מעניין אותי מה האנשים סביבי חושבים עליי. אם הם חושבים שאני יפה, או מצחיקה, או משוגעת.
אם כיף להם איתי או שהם איתי כי לא נעים להם.
ואני רוצה ללכת לחדר כושר אבל המדריך שם כל הזמן מסתכל לי על התחת.
כואב לי הראש הרבה ואני לא ישנה כמו שצריך. אני מרגישה שיש דברים שרודפים אותי לא משנה מה אני אעשה.
אני מפחדת מהצבא.
הלכתי לראות טלוויזיה ולשתות מים.
לא היה לי מושג שאני אכתוב כל כך הרבה.
טוב נו :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פשטי