ארוחת בוקר השבת, כמו כל השבתות, חלה טרייה ומתוקה
עם נרות לבנות ומפה לבנה
וריחות של מאכלי בוקר שונים ומשונים
כמו כל שבת.
אבא חותך את החלה לחתיכות דקות, כי גם חנה ואנה דודותיי פה,
וגם מרינה פה, החברה הנוצריה של אמא.
כולנו סועדים, שמחים, מחוייכים.
כמו תמיד אנחנו דנים על הפורגרום האחרון, איך הם מעזים?
נוצר סכסוך קטן בין אבא למויישה, אחי.
שגרה, אני מרגיש טוב מתמיד!
השמש כבר שקעה, ונרות השבת כבר אינן דולקות.
רוח עזה גורמת לעצים להתנוענע שמאל וימין, העלים נושרים והגזעים כמעט נעקרים.
לילה טוב אמא, אבא. הלכתי לישון בחדרי עם מויישה אחי.
אני נכנס בין שמיכה החמה והגוף שלי מתחלש, העיניים נעצמות.
"יהודי העיירה! כולם לצאת מהבתים! מהר!"
אני מתעורר מצרחות בגרמנית, לא פחדתי כ"כ, לא ידעתי למה לצפות.
מויישה אומר לי "דודק, אל תדאג, הם עוד מעט יילכו! נצא לכמה דקות ונחזור לישון!"
אמא ואבא קוראים לנו לצאת החוצה, אני, מויישה והלנה אחותי הקטנה נשמעים להוראותם.
אנחנו יוצאים ביחד עם אמא ואבא אל תוך עשרות היהודים בכיכר המרכזית שקרובה מטרים ספורים מביתנו.
גרמני אחד עומד על הספסל גבוה מכולנו, ועוד חמישה גרמנים עם כלבים מכועסים עומדים מסביבנו.
הלב שלי מתחיל לפעום, אני מתחיל לחשוב על כל השמועות ששמעתי ושואל את עצמי מה יקרה בעוד דקה או שתיים?
הגרמני צועק בגרמנית "בעוד 3 שעות תצא רכבת לכיוון וורשה", כל היהודים מחוייבים להגיע, או שדינם הוא מוות מיידי.
הלב שלי קופא, הפעימות מתחזקות ומתחזקות עוד יותר עד שאני לא מבדיל בין פעימה לפעימה, אני מרגיש מסוחרר.
"מויישה, אני לא מרגיש טוב! אני חייב לשתות מים!"
רצנו בחזרה הביתה, אמא ואבא מוציאים חמישה מזוודות, לכל אחד מאיתנו.
אני נרגע עם כוס המים.
מספר שעות לאחר מכן, היינו בדרך לוורשה.
השארנו הכל מאחור, כל החפצים שלנו, החתולה הקטנה, הבגדים והצעצועים.
אף אחד לא בטוח מה כולנו עומדים לעשות שם.
לאחר נסיעה ארוכה של כ5 שעות, אנחנו מגיעים לוורשה, בדיוק לתחנה, ומשם לוקחים את כולנו אל הגטו האפור.
במשך חצי שנה העברנו שם את חיינו, יהודים שנמצאים שם כבר שנתיים נראים כמו שלדים מהלכים,
הנערים נראים כמו תינוקות בני עשרים, והזקנים נראים כחיים את אחרי המוות.
כל שבוע נאספים מקבץ משפחות יהודים שנקראו לכיכר המרכזית, והגרמנים קוראים בחלק משמותיהם של המשפחות כדי להעלות אותם לרכבת ולסוע ללא נודע.
"משפחת שווארץ! אברהם, דינה, מויישה, דודק והלנה! לעלות על המשאית!"
אנחנו ועוד 30 משפחות עולים על משאית אחת, מחוצים אחד בשני ומפחדים שלא נמות מחוסר החמצן, כמה אירוני.
הגענו לתחנת רכבת לא מוכרת בוורשה ומשם נסענו.
הגענו למיידנק, שלג עז יורד עלינו, קפואים ומצוננים כולנו, משתעלים אחד על השני כי אין לנו מספיק מקום.
"נשים ילדים וזקנים לצד שמאל! גברים לצד ימין!"
מיידנק, מחנה עבודה ומחנה השמדה.
אנחנו היינו מיועדים לעבודה, כל הגברים והנשים והילדים והזקנים.
עבדתי עם אחי בבניית מסילות ברזל, ובלילות היינו עם אמא והלנה במגורים, כולנו על מיטה אחת.
יום אחד לוקחים את אמא, את הלנה, את מויישה ואותי למקום מרוחק מהמגורים, הארובות תמיד הוציאו משם עשן אפור, כולם ידעו מה קורה שם, אבל לא יכלו להאמין.
אנחנו נכנסים לתוך המבנה, ריח של עובש ופיח באוויר.
"פה מתפשטים! ושם מתקלחים!"
הורדנו את הבגדים, המבוגרות היו ראשונות בתור, הזקנים אחריהם, והילדים אחרונים.
אנחנו עומדים עירומים וקפואים מקור, רוטטים כמו כמו איזה ג'וק גוסס, כולם כחולים ורזים.
אמא נכנסת פנימה, עירומה כולה ומנסה להסתיר את איברי גופה, מסתכלת עליי במבט מפוחד, העיניים שלה בוהקות מתמיד, הפנים העגלגלות מצתמקות לעצמות הלחיים והשפתיים האדמדמות הופכות לסגולות ויבשות, היא נכנסת לחדר ונאבדת מזווית העין שלי.
הזקנים נכנסים למקלחת אחרי הנשים, ואז הגרמנים עוצרים את התור.
מפקד נאצי נכנס למבנה ומדבר עם הנאצי המפקח עלינו, אנחנו נשלחים החוצה, עירומים.
אנחנו מתחילים ללכת לכיוון המגורים, וברקע שומעים רוח עזה נושבת, פעימות הלב שעוד רגע נפרדת מהגוף, וצרחות איומות מתוך החדר ההוא.
אני עוצר, ואחי ואחותי עוצרים איתי, ועוד מספר ילדים עוצרים, ומבטים לאחור, הגרמני מסתיר את המבנה, אבל הצרחות והצעקות נשמעות.
אני מוריד את הראש לרצפה, ודמעות מתחילות לנזול, אחי מחבק את אחותי שבוכה עוד מהחדר שבו הורדנו את הבגדים.
אנחנו מגיעים למגורים, כבר חשוך, יש לנו יותר מדי מקום על המיטות, אין יותר אימהות, ואין יותר זקנים, מגורינו הפכו לשל מגורי ילדים חסרי אונים.
לא ישנתי כל הלילה, הגיע הבוקר ויצאנו לעבודות הכפייה הרגילות, הייתי מאוד רעב, היה קצת דשא שבצבץ מהמדרכה מלאת השלוליות, אספתי כמות והכנסתי לפה,
ככה שרדתי במשך ימים רבים.
את אבא כבר לא ראינו תקופה ארוכה, שערנו שהוא הלך בדרכה של אמא, לא רצינו לפתח תקוות יותר.
יום אחד, שמואל חברינו מהמגורים שלנו נכווה ברגל, ונוצר לו פצע נוראי וגדול שהפריש מוגלה רבה ולווה בכאבי תופת.
מויישה אחי היה כ"כ רעב, שמואל ישן מעלינו והתחיל לגרד את הפצע ולתלוש את הדם הקרוש והמוגלה, מויישה הושיט יד ולקח את כל הפצעים ושבע מהם, אני מסתובב מפנה את הגב שלי למויישה ונרדם.
תקופה ארוכה אנחנו נמצאים במיידנק, החליטו לפנות אותנו משם ולהעביר אותנו לאושוויץ, אני, מויישה, והלנה ביחד עם כל שאר הילדים.
שמענו על אושוויץ הרבה סיפורים, משם לא יוצאים חיים, שם אי אפשר לחלום, שם כל התקוות נופלות לטמיון.
הגענו למקום, והעלו אותנו על הרמפה. כולנו היינו מיועדים להשמדה.
צעדנו במן גאווה שכזו, אני לא יודע מאיפה זה הגיע, אבל כולם הרימו את הראש, ופתאום נראו חזקים מתמיד.
הגענו למבנה, כבר ידענו את התהליך.
"פה מתפשטים, ושם מתקלחים!"
התפשטנו, ועמדנו בתור.
כולם נכנסים אחד אחד.
חדר קטן, עם קירות עבים, בצבע לבן, שמרוב השימוש בו - הקירות כבר אינן לבנות כלל.
נכנס הגז לחדר, אני מסתכל על החלון האטום שמשם מציצה עלינו השומרת הנאצית, כולם זועקים וצורחים, אנחנו נחלשים.
העיניים שלי מתחילות להעצם,
ופתאום הבזק אור בעיניי, אני מסתכל על החלון הקטן שוב, ומזהה את מרינה, החברה הנוצרייה של אמא.
אני מפסיק לחשוב, וכבר אין הבזקי אור, וכבר אין לב שפועם במהירות, והקור כבר הופך לחום ששורף את גופות הילדים.
ואני כבר לא בין החיים.
זהו איננו סיפור אמיתי, לקחתי השראה מסיפורים שנכתבו ועדויות קיימות, וכמובן כל השאר מהראש שלי.
נזכור ולא נשכח, לעולם.
פנים עגלגלות ובהירות
עם שיער בלונדיני ארוך וגוף מצומק
כמו ילד
עם האף הקטנטן
רודף אחרי נימפות יפיפיות
הוא לוקח את החולצה הבלויה
לובש את הג'ינס הישן והדהוי
חובש את הכובע של אחיו
תעודת הזהות בכיס
והמגן דוד הצהוב תפור על השרוול
הוא היה בן 22
זה בושה לילד בן 11
החיים שלו הם אינם חיו של נער מתבגר
מחייב זלוטי אחד לסוכריה קטנה
מבריח קצת פירות מזקן מיושן
עיניים כחולות בוהקות
על הכריות הורודות בחדר
בלונדיני עם שיער דקיק
נושרים כמו דמעות של ייאוש
מריח כמו סוכרייה מקולקת
והמגפיים צועקות
והרובים טעונים
והשיער הבלונדיני הארוך נושר
הוא היה בלונדיני עם פנים עגלגלות
עם שיער ארוך וגוף מצומק
בלי ראש
הכל אדום.
תירגום השיר "long blonde and red" שחיברתי באחד הפוסטים הקודמים.
כתומה 3> שלולית =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
