בגיל 27 החיים הם לא מה בדיוק שתכננתי - החיים Take 2.0
|
|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
סוף היום
'הבדידות חדה כמו תער, היא חותכת מבפנים'
סוף היום.
העשן לוקח את הכאב שבבטן,
אבל איתו המחשבות שמתחילות לרוץ להן.
אתה כבר במקום אחר, באמת.
אבל מהלב העצוב כואב להרפות.
זאת כבר מזמן לא היא,
אבל זאת גם לא אף אחת אחרת.
כאבי פאנטום,
כי מה שכואב הוא החלק שכבר לא איתנו.
ובסוף היום,
נרצה רק יד להחזיק,
רק להרדם שוב בכפית.
שאיפה אחרונה,
לילה טוב.
| |
Perhaps, Perhaps, Perhaps
"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
ככל שאנחנו גדלים, ככה אנחנו יודעים פחות לענות על השאלה הזאת.
כשהיינו קטנים ידענו לענות עליה ישר, כל אחד והחלום שלו.
לפחות אז עוד העזנו לחלום.
השנים עוברות, גדלנו מאז, השאלה שבה וחוזרת -
"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
וככל שהשנים עוברות, מתווספים להם עוד ענני דאגה,
אבל אלה כבר דאגות אמיתיות, של ילדים גדולים
דאגות שמסתירות לנו את החלום, שפעם היה ברור כל כך.
גם בגיל 26 השאלה הזאת עדיין מפתיעה-
"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
שאל אותי הערב האחיין שלי כשבאתי לשמור עליו.
הסברתי לו שאני ממשיך בתואר שני מחקרי (בדיוק כמו הראשון).
"אבל מה אתה רוצה לעשות?"
ואז אתה מסביר מה שאתה מאמין שתוכל לעשות בסוף כל התארים האלה.
ותוך כדי שאתה מסביר אתה שומע את עצמך,
ועוצר לרגע ותוהה עם עצמך -
זה באמת מה שרציתי להיות?
השנים הקרובות (26 וצפונה) אלה הם השנים שייעצבו את חיינו,
במה נעסוק? איפה נגור? במי נתאהב?
אני כבר לא בטוח מה רציתי להיות,
ואני עדיין לא יודע מה אני רוצה להיות,
אני רק מקווה שאני לא אאכזב את הילד החולם שהייתי.
| |
|  כינוי:
נ. בן: 40 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
