הרבה קינות נכתבו, 
זאת תמיד נכנסה לי אל הלב יותר,
ואין כמו רונה להבין לב כואב.

'הבדידות חדה כמו תער, היא חותכת מבפנים'

סוף היום.

העשן לוקח את הכאב שבבטן,

אבל איתו המחשבות שמתחילות לרוץ להן.

אתה כבר במקום אחר, באמת.

אבל מהלב העצוב כואב להרפות.

זאת כבר מזמן לא היא,

אבל זאת גם לא אף אחת אחרת.

כאבי פאנטום,

כי מה שכואב הוא החלק שכבר לא איתנו.

ובסוף היום,

נרצה רק יד להחזיק, 

רק להרדם שוב בכפית.

שאיפה אחרונה,

לילה טוב.