עייף,
כל כך עייף.
זה לא פשוט להמשיך ולסחוב את מסכת השקר הזו,
להמשיך לחייך, להגיד לכולם שאתה בסדר, באמת.
להמשיך להיות תמיד האופטימי שמעודד אחרים,
אפילו שבפנים כבר לפעמים, קצת קשה לך להאמין.
אבל עושים את זה,
משחקים את המשחק,
שומרים על השגרה.
ואיך תאמין לעצמך כשהגוף תוקף את עצמו?
וכשהכאבים חוזרים, האנרגיות נגמרות.
מתרחקים מכולם, כדי שהמסכה לא תחליק ותיפול.
לשאוף, לספור עד 10, לנשוף.
תוך כמה דקות והכאבים עוברים
לוקחים איתם גם המחשבות הצלולות.
בעוד חודש וחצי חוזרים לשגרה.
כן, כבר עשית את זה בעבר,
הצלחת להחזיק את הכל,
קצת כמו ג'אגלינג,
תמיד קצת באוויר,
אבל תמיד הכל הסתדר בסוף.
אבל זה לא היה ככה,
לא לבד.
בלי מישהי שאיתה אפשר להיות באמת.
להוריד את המסכות,
להניח את הראש,
מחזיקים ידיים, מסתכלים בעיניים,
ובאמת מאמינים שיהיה בסדר,
יודעים, שהכל יהיה בסדר.
כל כך עייף.
עוד יום נגמר,
עוד שבוע עבר.
אם הייתי דון-קישוט,
אולי הייתי מתייאש מזמן מלהלחם בתחנות הרוח של החיים.
אם הייתי דון-קישוט, אולי היתה לי ברירה.
אבל אין ברירה,
שאיפה אחרונה.
עוצמים עיניים,
ובבוקר,
מתחילים הכל מחדש.
כינוי:
נ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
