אני סופר את הימים לשחרור (348 יום), אני מחכה שזה ייגמר, אבל למה?

מצד אחד ממש טוב לי כי אני עם אחלה אנשים, במיוחד החבר'ה שאיתי בחדר, עם כמה שאנחנו מסתלבטים אחד על השני, עם כמה שאני בקושי רואה אותם במהלך השבוע (שני-רביעי), אני כן צליח להתחבר אליהם...

אם נחזור שנה וקצת אחורה, אכל אותי שאני לא חלק מהם, אכל אותי שאני לא מצליח להתחבר איתם כי הם "חבורה סגורה", אבל מסתבר שהלחימה והעקשנות עזרה, ואני עכשיו חלק מהם, הם אפילו אמרו לי כמה פעמים שהם יתגעגעו אליי שאני אשתחרר, אני לא חשבתי שאגיע למצב כזה, הרי אני תמיד פסימי ודי פסיבי, אני לא אוהב לחשוב שטוב לי במקום מסויים ושהכל מושלם...

אבל לא יודע, בשעה כזאת מאוחרת שאני יושב לי ושותה טובורג אדום ומאזין לצלילי TomorrowLand 2012, אני מתחיל לחשוב בצורה אחרת, בצורה אופטימית, לא יודע למה, מה המוזיקה הזאת עושה לי שהיא מצליחה לשנות לי את מצב הרוח כל כך...

נכון אני שונא לא אוהב את המפקדת שלי, אבל היא עוד חודש עפה מפה לתפקיד אחר, אז אני פשוט מתעלם ממנה...

מה אני אעשה שאשתחרר? כבר תיכננתי כל כך הרבה, מכינה של הטכניון, תואר ראשון במעדי המחשב בטכניון, תואר שני, ללכת לפחות פעם אחת ל-TomorrowLand, להתחיל לחיות, להשיג בחורה שתצליח להפתיע אותי כל יום מחדש (במובן הטוב) שאני אוהב אותה כל יום מחדש, להתחתן, להביא שני ילדים (בן ובת) כמו האחיין המתוק שלי.

אבל משום מה ככל שאני מתקרב יותר ויותר לתאריך השחרור אני מרגיש יותר ויותר מפוחד ואובד עצות, שחברים שלי אמרו לי שהם מרגישים ככה ושהם לא מוצאים את עצמם באזרחות אמרתי שהייתי מת להתחלף איתם... אבל האמת היא שאני מפחד מהאזרחות...

ואולי זה בגלל שאני חושב שאני אאכזב את עצמי כל פעם מחדש שאני מתכנן ולא עומד במילה שלי...

Time will tell...