בשבוע האחרון היו שתי מאורעות שגרמו לי לחשוב...
כיפור
כולם מכירים את יום הכיפורים, יום קשה מאוד ולא רק בגלל מלחמת הכיפורים, אלא בעיקר בגלל חשבון הנפש.
בכיפור האחרון קיבלתי הודעה מאחד הטכנאים אצלנו, הוא לא הכי פופולרי בגלל הרושם שהוא עשה והיחס שלו לאנשים, ולא משנה כמה ניסינו לדבר איתתו הגענו למבוי סתום, שהוא מבקש ליישר את ההדורים איתי, יצא לי לחשוב על זה קצת ואז אמרתי שיאללה זה יום כיפור וגם ככה צריך להתבגר, אז שלחתי לו הודעה בחזרה, והשיחה התפתחה והכל די בסדר עכשיו ביננו...
זה גרם לי לחשוב על טכנאית אצלנו שהמצב איתה לא ברור, אז שלחתי לה הודעה שאני מצטער על כל דבר שגרמתי לה במזיד או בשוגג, היא הסכימה מיד וממש שמחתי.
בנוסף זה גרם לי לחשוב על המפקדת שלי, שאיתה המצב פשוט על הפנים...
בסופו של דבר החלטתי לא לוותר על הגאווה שלי ועל העקרונות שלי, ולא שלחתי לה הודעה ולא כלום.
החלפת מ"פים
ביום חמישי האחרון (אתמול), התחלף לנו מ"פ והייתה לנו שיחה עם המ"פ הישן בערך שעה, ומצד אחד נהנתי מהשיחה כי הוא אחלה בנאדם, אבל מצד שני התבאסתי שהוא עוזב...
הוא אמר כמה מילים על זה שאנחנו צריכים להעריך את המפקדים האישיים שלנו, כי הם עושים הרבה מאוד בשבילנו, ומשום מה לא הצלחתי להתחבר אליו בחלק הזה של השיחה, כי זה בדיוק ההפך עם המפקדת שלי...
מאז שהתגייסתי ועד היום (שנתיים וחודש), הייתי לחוץ בית, הייתי מתעצבן אם הייתי יוצא אפילו שעה באיחור, אני עושה סגור ויוצא חמשוש"ים אז לראות את הבית זאת הנקודת שפיות שלי בכל השבוע, אבל בחמישי האחרון נשארתי בבסיס עד 19:00 בערב בשביל לעשות משימה שהתנדבתי ומשום מה ממש לא הייתי לחוץ בית, יכול להיות שזה אולי קשור למה שכתבתי בפוסט הקודם, שאני קצת מפחד מהאזרחות, אז אני מנסה לספוג כמה שאפשר מהתקופה של הצבא, לשבת עם חברים וכל מה שמסביב...
שב"ש 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
AnEnigma
