בלוג הסיפורים שלי D:

פקחתי עיניים לקולות הצחוק והדיבור של מנדי וקייט.
"חלמתי חלום מוזר" זה באמת היה חלום?
"אם גם אני הייתי ישנה במקום הזה אני גם הייתי חולמת חלומות מוזרים" אמרה קייט
צחקנו.
עברו דקות, עברו שעות, עברו ימים ועברו שבועות, לא היה זכר לאיש מהחלום שלי.
אחרי שבועיים בבית החולים חזרתי לעבודה.
פתחתי את דלת הFBI והתחלתי ללכת למשרד שלי אך לפתע מישהו חיבק אותי מאחורה, הרגשתי הרגשה של שמחה מהמחבק המסתורי.
דחפתי למישהו הזה מרפק בצלעות והסתובבתי לראות מי זה.
אוי, זה ג'יימס.
"ברוכה הבאה" אמר ג'יימס תוך כדי שהוא משפשף את אזור המכה
"תפסיק להתבייכן זאת הייתה מכה חלשה" חייכתי
הוא חייך.
"יש אחד חדש במשרד שלך"
"אוקי תודה" אמרתי והלכתי משם.
בדרכי למשרד אמרתי "תודה" לכל האנשים שאמרו לי "ברוכה הבאה".
פתחתי את דלת המשרד וראיתי את גבו של האיש.
"שלום" אמר קול מוכר, מאיפה אני מכירה את הקול הזה?
התיישבתי על הכיסא והבטתי בפני האיש.
הבטתי בו בהפתעה.
"אתה..." גמגמתי "האיש מהחלום"
הוא צחק את צחוקו העדין
"מה אתה עושה פה?"
"אני רוצה להיות קרוב אליך אז זה אומר לעבוד איתך"
"עוד פעם על סמים?"
"תני לי יום אחד, רק אחד, בשביל להוכיח לך הכל" אמר בקול מתחנן
"מחר" יום אחד שרק אני והוא ביחד, חלום שמתגשם, רק אני הוא והשפתיים המדהימות האלו
קמתי מהכיסא והתקרבתי לשלו.
"אני רוצה שתלך מכאן" הצבעתי על הדלת
הוא קם ואז נישק אותי.
בהתחלה הגבתי בהפתעה אך מייד שמתי את הידיים על הצוואר שלו והמשכתי את הנשיקה המדהימה.
הריח שלו, אוו הריח המתוק הזה, הריח המהפנט.
התנשקנו כמה דקות ואז הוא עצר את הנשיקה ואמר "חיכיתי שבועיים ל..."
לא הבאתי לו לגמור את ההמשך ונישקתי אותו מחדש.
אין לי מושג כמה זמן עבר אבל לפתע ג'יימס פתח את הדלת ואמר "א..אני מצטער" והביט על הרצפה.
הורדתי את הידיים ממנו ואמרתי "כן ג'יימס?"
"קבוצת ילדים מהאקדמיה באה לקבל התנסות"
"אני אבוא עוד מעט" אמרתי וחיכיתי שילך
הוא יצא וסגר את הדלת.
לואיס התקרב אלי ונתן לי נשיקה תוך כדי שהוא מצמיד אותי לשולחן.
נישקתי אותו במשך דקה ואז דחפתי אותו "זה היה חד פעמי, אני אפילו לא מכירה אותך"
"בשביל זה נועד מחר" אמר עם חיוך
"אני צריכה ללכת" אמרתי וזזתי ממנו.
הוא תפס אותי וחיבק אותי ואז נישק אותי בצוואר וליד האוזן.
צחקקתי ודחפתי אותו ואז יצאתי מהמשרד.
ראיתי חבורה של 10 נערים יושבים ומדברים.
"שלום לכולם"
"שלום" ענו כולם ביחד
"בואו אחרי לכיתה"
אחרי הליכה של כמה דקות כולם כבר ישבו בכיתה.
"מי רוצה להקריא מה שכתוב על הלוח?"
5 אצבעות.
"את" בחרתי בנערה ג'ינג'ית עם נמשים.
"גופה נמצאה בפח הזבל, הגופה נמצאה ערומה וזוהתה כ'איימי קולינר' יש חבורות קלות על גופה ואפה שבור וגם יד אחת" קראה בדייקנות מהלוח
"תודה, מה אנחנו יכולים להסיק?"
"שאנסו אותה והפצעים אלו פצעי התגוננות" אמר נער אחד.
"יפה מאוד! קדימה בואו נלך לגופה לחפש ראיות"
אחרי שהגענו לחדר הניתוח אמרתי להם "זוהי הגופה של איימי, אתם צריכים לחפש ראיות, לכל שאלה פנו למנתחים שכאן, אם אתם רגישים יש שירותים מול דלת החדר, בהצלחה"
ואז התיישבתי על הכיסא הקרוב ביותר והבטתי בהם מחפשים את הראיות.
אחרי כמה דקות ראיתי בפתח חדר הניתוחים את לואיס.

"אני שנייה חוזרת" אמרתי להם ויצאתי.
"כן לואיס?"
"את גם מרגישה את זה?"
"מרגישה מה?"
"הרגשה מוזרה ורעה"
"למה שאני ארגיש את זה?" מאיפה הוא יודע על הכוחות שלי?
"תיזהרי חן" אמר והלך
נכנסתי לחדר ניתוח ואז קפצו עלי כל הנערים עם כל מיני רמזים שמצאו.
"בואו נחזור לכיתה" אמרתי
אחרי תהליך של שעתיים שכלל חזרה לכיתה, רשימת הראיות, מסקנות מהראיות ופיענוח הפשע שחררתי את הנערים חזרה לאקדמיה.
הסתכלתי על השעון בכיתה, השעה הייתה 18:30.
עמדתי לצאת מהכיתה אך פתאום ג'יימס עמד שם ואמר "חן?"
"כן ג'יימס?"
"חשבתי... אולי נלך ביחד למסעדה או משהו כזה?"
חייכתי "בשמחה"
הוא חייך "אני אבוא לאסוף אותך בשבע וחצי"
יצאתי מהבניין ונסעתי חזרה הביתה.
התקלחתי ואז בשבע וחצי נשמע צלצול בדלת.
"פתוח" צעקתי
שמתי את עגילי הפנינה הלבנות ונעלי העקב הכחולות שלי שהתאימו לשמלת המיני הכחולה עם המחשוף והתאפרתי קצת.
הלכתי לדלת וראיתי את ג'יימס עם חליפה מחזיק פרחים.
"ואו" אמר בהלם
חייכתי
סגרתי אחרינו את הדלת ונסענו למסעדה.
בשעה אחד עשרה הוא החזיר אותי הביתה, כשעמדנו בדלת הוא נישק אותי על השפתיים וחזר לביתו.
הלכתי למקלחת ובשעה אחד עשרה וחצי כבר הייתי במיטה קוראת ספר.
היה קשה להתרכז כי כל הזמן חשבתי על מה שיקרה עוד כמה שעות, על כך שאני אבלה עם לואיס.
חשבתי על הרגעים שלנו ביחד ואז פשוט עלה לי לראש המחשבה "למה הכוחות לא פועלים כשאני איתו?"
התחלתי לחשוב על כמה שהוא מוזר: הוא מהיר בצורה מטורפת, הוא חזק בצורה מפחידה, הכוחות שלי לא פועלים לידו והנשיקות שלו מהפנטות.
פתאום הרגשתי רוח קרה מחלון ואז ראיתי את לואיס לידי במיטה.
צרחתי חזק ואז הוא שם את היד שלו על הפה שלי וצחק.
"מה אתה עושה פה?!"
"הגיע המחר" אמר עם חיוך
הבטתי על השעון וראיתי 00:00
"אתה פשוט משוגע" אמרתי
"וזה תמיד הדליק אותך, תודי בזה" חייך
"תן לי לישון" אמרתי והסתובבתי
הוא סובב אותי חזרה ונישק אותי.
התנשקנו חצי שעה כשאני מעליו ואז הוא אמר "ג'יימס הזה לא מוצא חן בעיניי"
"אתה מקנא?" שאלתי עם חיוך
"במה? את כבר שלי, אני לא צריך לדאוג"
צחקתי ונישקתי אותו
מוזר, להרגיש כל כך קלילה איתו, להרגיש כאילו אנחנו חברים כבר שנים, להרגיש נהדר.
וככה נרדמתי, כשהוא מחבק אותי מאחורה.

מוות, זאת מילה שמעוררת פחד, סקרנות, כעס, שמחה, עצב ועוד כל מיני דברים.
כולם מפחדים מיריית אקדח בשוד, או מסכין שננעצת בגופך עמוק לתוך ליבך או אפילו נפילה ממקום גבוהה שכל מה שנשאר ממך זה חלקים מפוזרים על האדמה, ואז באה השאלה "מה בא אחרי המוות?"
זאת שאלה שיש לה מספר תשובות, מה מהן היא התשובה הנכונה? לא נוכל גלות כל עוד אנחנו נושמים.
יש הסבר שאחרי המוות, זהו, נגמרו החיים, אתה סתם גופה.
הסבר שני זה שיש גן עדן וגיהינום.
הסבר שלישי זה גלגול נשמות.
אולי יש עוד הסברים לאן הנשמה שלך מגיעה אבל אלו האמונות הבולטות.
במה אני מאמינה? זאת שאלה קלה, אני לא מאמינה במוות.
הרגשתי טוב, הרגשתי מעולה, הרגשתי שאין דבר כזה דאגות או כעס, הרגשתי שאני במקום מוגן וטוב.
פקחתי את עיניי וראיתי שאני נמצאת על דשא, לאוויר היה ריח מתוק, מיוחד.
התרוממתי לאט לאט, מביטה לצדדים, מחפשת, בודקת, איפה אני ומה קרה לי?
צעדתי את הצעד הראשון שלי במקום המוזר הזה, מסתכלת, מחפשת נפש חיה.
הבנתי מה קרה לי, אני מתה.
התקדמתי בצעדים קטנים ואז פשוט עצרתי, התיישבתי ובכיתי.
אחרי שנים שלא בכיתי זה קרה, אני מתתי ואני אפילו לא יודעת למה ואיך, ולי עוד היה חלום מטופש כמו של כל בת למות ביחד עם בעלה האוהב ולהיות קבורה לצידו.
ניגבתי את הדמעות ונשמעתי עמוק, אולי זה לא כל כך נורא, אולי זה תלוי בדרך שבה מסתכלים על המקום הזה, מתי שהייתי חייה רק סבלתי וכאן... אני מרגישה חופשייה.
המשכתי ללכת עד שלפתע הרגשתי עקצוצים בגופי ואז לאט לאט זה התגבר והתגבר עד שהפך לכאב נורא, זעקתי מכאב ואז נפלתי.
שמעתי רעשים של דיבורים, רעשים של מכונות, הרגשתי כאב בכל הגוף, שמעתי בכי, שמעתי קולות מוכרים.
פקחתי את עיניי לאט לאט וראיתי את מנדי וקייט, החברות הכי טובות שלי מאז הגן מביטות בי, הן בכו אבל כאשר הן ראו שפקחתי עיניים הן חייכו באושר וקפצו עלי.
"מה קרה?" הקול שלי נשמע כל כך חלש וצרוד
"את באמת לא זוכרת?" שאלה קייט בדאגה
"הראש שלי כואב בטירוף ואני לא זוכרת שום דבר"
"את קפצת מגג" אמרה מנדי "פחדנו שמצאו אותך מאוחר מידי ושאיבדנו אותך לנצח" אמרה בקול חלש
"את היית מתה במשך 4 ימים" המשיכה קייט
"הרופאים אפילו וויתרו כבר, הם רצו לאחסן אותך בחדר הגופות" אמרה מנדי
"אבל אנחנו לא הסכמנו שיפסיקו, אמרנו להם להמשיך עוד ועוד" אמרה קייט
הן חיבקו אותי חזק כל כך עד שהגוף כאב יותר אבל אחרי שהן דאגו לי כל כך לא היה נחמד להגיד להן לעזוב אותי.
"אני אוהבת אותכן בנות" אמרתי בחיוך קטן
"אנחנו יודעות" הן ענו וצחקו
"אז...למה עשית את זה?" שאלה מנדי, תמיד היא ידעה לשאול את השאלות ללא התשובה
"אין לי מושג" למה באמת עשיתי את זה? אם קפצתי מהגג של ה-FBI אז בטח מצלמות האבטחה יוכלו להגיד לי משהו
הן התיישבו לידי ודיברו על כל מיני דברים אבל לא הקשבתי להן אני רק חשבתי עוד ועוד על המקום המוזר שהייתי בו.
בלי לשים לב הזמן עבר בטיל וכבר הגיע 12 בלילה, הן נפרדו ממני בנשיקות וחיבוקים ואחרי שהבטחתי להן שאני בסדר גמור הן אמרו שהן יבואו בשש בבוקר.
עצמתי עיניים מקשיבה לצפצופי המכונות, מנסה להירדם.
אחרי חצי שעה של ניסיון לישון פקחתי עיניים והסתכלתי על הנזק,רגל שבורה ויד שבורה וגם פתחתי את הראש והסנטר.
הסתכלתי על החדר ואז לפתע מבטי נעצר על צל של בן אדם שהיה ליד הדלת החצי פתוחה.
הצל נשאר שם לפחות דקה ואז המשיך ללכת.
ניתקתי את עצמי מהמכשירים ולמרות הכאב צלעתי באיטיות לעבר הצל שנעצר אחרי ששמע שבאתי בעקבותיו.
הלכתי כמו עיוורת בחושך, עוקבת אחרי הרעשים.
עמדתי במרחק ממנו והבטתי בחושך
הוא צחק בצחוק עדין ואמר "כואב לך? לא רציתי שזה יגיע למצב כל כך קשה, אם לא הייתי מוריד את מהירות הנפילה היית במצב עוד יותר קשה"
שתקתי והבטתי בו, לא ידעתי מה אני מרגישה אליו, כעס על מה שעשה לי? שמחה על כך שגרם לי להרגיש טעימה קטנה מהעולם שמחכה לי? הכל התערבל לי, הרגשתי בחילה.
"את לא צריכה לכעוס עלי" אמר בקול עצוב
"מי אתה?" שאלתי
"אנונימי"
"מי אתה?" מתעלמת מהתשובה השטותית שלו
"הרגע אמרתי לך" ענה בקול נעלב
"אל תשחק איתי משחקים"
"אני חבר ואויב, אהוב ושנוא, מישהו שזקוקים לו ומישהו שרוצים להיפטר ממנו"
"ובשבילי?"
"חבר אהוב"
התשובה שלו גרמה לי לקבל הלם, התיישבתי על הרצפה עם הגב לקיר "למה אני לא מכירה אותך?"
"את כן"
"אם הייתי מכירה אותך אני די בטוחה שאני לא הייתי שואלת"
"אנחנו ביחד כבר 1400 שנה"
נשמתי עמוק
"אני בת 30"
הוא צחק
אני קמתי והתחלתי לצלוע לעבר החדר שלי חזרה.
צעדתי 5 צעדים ואז לפתע ראיתי אותו מולי, ס"מ מפריד.
היה לו ריח כל כך טוב, ריח מתוק, כמו של תותים ווניל.
שיער קצר בלונדיני עם עיניים כחולות, שפתיים מהפנטות, גוף שרירי.
הבטתי בו ולא יכולתי להסיר את המבט, הוא נראה כל כך מהממם.
הוא ראה שאני מביטה בו ואז התחיל לצחוק.
הוא התקרב אלי ונישק אותי, נשיקה חלומית.
הריח שלו הוסיף לנשיקה והפך אותה לטובה יותר.
אחרי כמה דקות, אני והוא עומדים במסדרון בית החולים ומתנשקים, קלטתי שאני לא מכירה אותו בכלל אבל אני מתנשקת איתו כאילו כל החיים שלי אני עשיתי את זה.
דחפתי אותו עם היד הבריאה שלי בחוזקה אבל לא נראה שזה מזיז לו, הוא רק צחק.
"מי אתה?" שאלתי תוך כדי שאני מתרחקת ממנו
"לואיס" ענה
"שלום לואיס, אני חושבת שאתה לקחת סמים ואני בטוחה שאתה מתבלבל ביני לבין מישהי אחרת, אני אשמח אם תעזוב אותי, תודה"
אמרתי תוך כדי שנכנסתי לחדר שלי
מצאתי את עצמי על הידיים שלו, מרים אותי כאילו אני נוצה "אני לא עוזב אותך" אמר עם חיוך
"בחור, אתה אובססי"
הוא צחק
"ותפסיק לצחוק, עוד תעיר את כל המטופלים"
הוא שם אותי על המיטה והביט בי
"את יפה"
"אתה משקר"
"אני לא"
"אתה כן"
"תמיד היית עקשנית" היה לו חיוך עצוב
"עדיין עם אותו סיפור?"
הוא חייך "תשני טוב" ואז העיניים שלי נעצמו וישנתי שינה עמוקה

היום יום אחרון ללימודים לכל העל יסודיים D:
בהצלחה עם התעודה D;
ולכל היסודיים, לא נורא, רק עוד 10 ימים (:

דחפתי את הפלאפון לרצפה ומהר יצאתי מהמשרד ורצתי לשירותים.
שטפתי את פני במים קרים והתיישבתי בשירותים עם דלת סגורה מנסה להבין מה קרה שם.
לפתע שמעתי כמה קולות בוקעים מבחוץ "חן?" שאל לוק, "את בסדר?" המשיך ג'יימס
"את צריכה משהו?" שאל קול לא מוכר ואז נשמעו דפיקות קלות על דלת שירותי הנשים.
הבנתי שהם לא יעצרו עד שלא יראו שהכל בסדר אז יצאתי מתא, שטפתי ידיים ופתחתי את דלת שירותי הנשים.
"מה?" הקול שלי נשמע עייף וצרוד
"אנחנו רק רצינו לראות אם הכל בסדר" אמר ג'יימס
"אני בסדר, רואים?" ניסיתי להוסיף חיוך מזויף אבל זה כנראה לא הצליח לי כי הם דאגו יותר
"באמת, אני בסדר, אפילו יותר מבסדר, עכשיו תחזרו לעבודה!" ניסיתי להוסיף לקולי קצת תקיפות אבל כנראה גם זה לא הצליח כי אז לוק החזיק אותי והרגשתי את הדאגה שלו
"אני בסדר גמור ואני לא צריכה את הדאגה שלכם, מי שצריך לדאוג זאת כבר אני כי אם אתם כאן מי פותר את תיקי הרצח?" דחפתי את לוק ממני, כן זה חסר התחשבות אבל לפחות הם יקלטו את הרמז שהכל טוב.
הם הלכו חזרה לעבודה שלהם ואני הלכתי לחדר האוכל, הראש שלי עדיין כאב בטירוף ואני חייבת מים.
כשפתחתי את דלת חדר האוכל התפלאתי לראות שם מלא אנשים, אוי נכון, זאת שעת האוכל שלהם.
הם הסתכלו עלי במבט שואל, מעניין עד כמה גרוע נראיתי או שזה נובע מהעבודה שאני מזמינה את הסלט אלי למשרד ולא באה אף פעם לחדר האוכל, בכל מקרה זה לא מצא חן בעיניי אז הלכתי במהירות למכונת השתייה ולקחתי לי כוס מים.
כנראה הרמז בהליכה מהירה לא מובן לאנשים כי אז באו אלי כמה עובדים והתחילו לדבר איתי אלא שאני לא הקשבתי להם כי ההודעה זה הדבר היחיד שחשבתי עליו ואז אחרי שראיתי שהם עוקבים אחרי עד לפתח חדר האוכל הבנתי שהם מסוגלים גם ללכת אחרי עד למשרד אז פשוט אמרתי להם "תפסיקו!" והם השתתקו "אני כרגע עם כאבי ראש ואתם רק מחמירים את זה" ואז פשוט עזבתי והלכתי לטיול במסדרונות  FBI.
אולי חקירה תעשה לי יותר טוב? שווה לנסות.
הסתובבתי לי בקומה הראשונה מחפשת אחרי ג'יימס ואז לפתע ראיתי אותו מתנשק עם מישהי על השולחן שלו.
"האמ..." השתעלתי בקול, להראות להם שאני כאן
הם הסתובבו לעברי
"המפקדת" הם אמרו בתיאום מושלם בקול מופתע
"סליחה על ההפרעה אבל אני צריכה את ג'יימס"
"אני כאן" ענה
"לבד" כנראה הדגשתי את זה יותר מידי או משהו כזה כי היא הזדרזה לעוף משם יותר מהר מטיל.
אני מתה על השליטה שלי באנשים האלו.
"אני רוצה לקבל דיווח מלא על החקירה שאתם מנהלים עכשיו" אמרתי
"חשבתי שאמרת לנו לא להביא לי דיווחים" אמר
"אמרתי דיווח אחד, עוד חמש דקות על השולחן שלי, ברור?" שאלתי בקול תקיף
"כן כן" מיהר להשיב
חה חה אני אוהבת את הסמכויות שלי.
הסתובבי קצת ברחבי הבניין עד שפשוט השתעממתי וחזרתי חזרה למשרד, אך לפתע הרגשתי הרגשה מוזרה, קשה להסביר, היא הפנטה אותי וגרמה לי לא לחשוב על כלום, כמו מסך לבן כזה.
ההרגשה הזאת העלתה אותי קומה אחר קומה בלי לתת לי לשלוט בגוף ובלי להיות מודעת למה שאני עושה.
תמונה מטושטשת הראתה לי שאני נמצאת על קצה הגג של הבניין, אך לא פחדתי, פשוט הרגשתי אטומה.
ההרגשה הזאת גרמה לי לרצות לקפוץ מהגג, לשכוח מכל הצרות שלי, מהבעיות, מהסבל והכאב, פשוט לגמור את זה.
צעדי צעד קטן ואחריו עוד צעד ועוד צעד עד שהייתי במרחק של ס"מ אחד מהמוות.
קפצתי, פשוט קפצתי ומאז הכל התחיל להיות שחור.