שני מיתרים מחברים אותי אל האדמה.

עוד מעט ויהא בי הכח

ויקרעו גם אלה,

וינשרו מעלי.

ואו-אז אוכל לרוץ בשדה הפתוח

אך אתם, תוכלו להמריא ולנסוק.

האם רצוני להמריא?

אינני זוכרת. איני בטוחה עוד. 

האדמה טובה אלי, אני רוצה לנוח.

אני ניגשת אליך, ואליו ואליהם

ומתירה אט אט מן הכבלים.

נוצות כנפיים איתנות

שזורות בקשרים.

אתם יכולים לצחוק;

חיתוך יצא מכלל אפשרות.

שובלי חבלים בדמיונכם

כשלשלאות ברזל

שקווצותיהן אוחזות משקולת.

את שלשלאותי שלי

חדלתי מלראות;

האם הללו נעלמו

בזמן שחדלתי לנפנף בכנפיי?

האם כנפיים מנוונות זוכרות איך עפים..?