אני כל הזמן כותבת כאן, בראש שלי. 

כותבת פוסטים שלמים במחשבות. 

זה נשאר שם. 

אני אדם של מילים. מילים.

פעם פחדתי לומר בקול כדי לא לתת לדברים ממשות.

היום אפילו לכתוב גדול עליי. 

כל הדברים החשובים נופלים בעריכה

או בצנזורה העצמית. 

אבל כמה אפשר להחזיק את הבטן. 

השנה הזו הסתימה לה בסחרור נוראי,

ואקורד הסיום היה צורם במיוחד. 

הענקתי מעבר למה שיכולתי להכיל וקיבלתי סטירה חזרה.

לפעמים אני חושבת שקצת שקט יעזור לי לסדר את המחשבות, 

ואז אולי אעכל ואמצא לי מנוחה. או חופש.

אבל כשאני נכנסת למיטה הכל צף ואני לא נרדמת. 

ואיך אפשר בכלל לישון? אפילו החדשות פולשות ולא נותנות מנוח.

כל יום מתפרסמת ידיעה חדשה על התעללות בילדים. בתינוקות. 

ועם כל פרסום אני מרגישה חסרת אונים יותר ויותר.

האדמה נשמטת ואני צונחת ונופלת.

קמה בלילה לראות שקטני בסדר, מנשקת אותו וחוזרת לישון.

או נופלת מרוב עייפות ואז חלומות מציפים אותי. 

ככ הרבה חלומות, שבבוקר אני מתעוררת מותשת,

זוכרת רק רסיסים שלא קשורים לכלום.

זה לא שרע לי. תלישות משונה. 

כאילו החלטתי להסיר את כל התמרורים מחיי, ועכשיו אני לא יודעת לאן. 

היו תקופות שהאמנתי שהכל לטובה ויש יד מכוונת,

גיליתי שאותה יד יודעת גם להוריד אנשים שאולה. 

לא בטוחה שאני מסוגלת להשלים עם זה. לא יכולה לסלוח.

אני חושבת שאם לא הייתה כל כך הרבה אהבה בחיים שלי הייתי מתמוטטת