אין.

לראשונה, אינכם כאן.

אני מבינה עכשיו

שמרוב שעזרתי לאחרים

שכחתי לעזור לעצמי.

היו בחיי 3 חולי מאניה דיפרסיה. חברים קרובים מאוד.

הראשונה הרסה לי את הילדות. התעמרה בי היטב. 

לקח לי עשר שנים לקלוט שאני שואפת רעל, ולא מפזרת תרופה. 

וכשהתנתקתי, כולם הפנו אלי אצבעות מאשימות. בגללך, בגללך. 

אבל הגברת הייתה חולה שנים. והלב שלי כבר היה חבוט למשעי.

כשסיימתי תיכון והתנתקתי באמת, פגשתי את אבא שלה.

אמר לי שלום והתעניין בשלומי, אפילו הקפיץ אותי לתחנה מרכזית.

מדובר באדם שכמעט גרתי אצלו חצי מחיי,

ליוויתי את בתו במצבים בלתי אפשריים

וויתרתי על ילדותי שלי. 

וכשהגענו, הוא צרח עליי. 

כי איך העזתי לשוב לחיי הרגילים, כשבתו סובלת מדכאון. 

והוא צעק וצעק, ונאלמתי.  דמעות שרפו לי בעיניים וצעקתי עליו בלבי.

אבל לא יכולתי. ידעתי כמה קשה לו.

רציתי לצרוח שאת כל מה שהוא אוכל ממנה עכשיו, ספגתי כילדה.

מדהים איך שהחוויה המתמשכת לא גרמה לי להתרחק ממזיקים כמו מאש.

השני היה ידיד נהדר, וכשהתפרץ אצלו, חשבתי שאני כבר יודעת מה עושים.

הוא היה אחר, הגיע כי היה צריך לדבר. והייתי שם עד שהבנתי שעליי להעלם. 

לפי שטעות לעולם תחזור וההיסטוריה תשכתב מהלכים. 

על השלישית לא אדבר בכלל. 

והיו כל אותם הם, שהגעתי כדי לעזור 

וחרכו את דרכם אל ליבי. 

וכשלא נזקקו לי עוד, עזבו מבלי לומר מילה.

ומוטב כך.

ויש עוד ככ הרבה לכתוב

אבל

עייפתי מכם. 

האם יש ככ הרבה אנשים שרואים בי רק כתף לבכות עליה.

אפילו לא יודעת אם עליי לשים סימן שאלה. 

תש כוחי. לכו לכם לדרככם. 

נשארו כאן רק קשרים בריאים, תודה לאל. 

כועסת עליי.

אבל האמת,

הקלה.