להצליח. והפעם בשבילי

התחלנו לדבר באוקטובר בערך.

לא ברור לי למה.. כנראה שלא יכולתי להכיל את עצמי יותר (וגם הלחץ מהחברים מסביב לא במיוחד תרם)..

אני זוכרת איך רעדו לי הרגליים כשדפקתי לה על הדלת.. ועוד יותר כשפתחתי אותה והצצתי פנימה.. היא חייכה והזמינה אותי להיכנס.

ישבתי. רעדתי וגמגמתי בטירוף.. לא ידעתי מה לומר. התחרטתי פתאום, ורציתי לקום ולברוח.

אבל משהו עצר אותי מלעשות את זה.. ("החלק הבריא" - כמו שהיא התחילה לכנות אותו מאוחר יותר).

ביקשתי שתבטיח שלא תספר - שזה יישאר בינינו. היא אמרה ש"כל עוד לא מדובר בסכנת חיים - היא לא תוציא מילה".

סיפרתי לה. בהתחלה האשמתי את החברים- "הם חושבים שיש לי בעיה.. זה שטויות. אני בסדר".. היא ניסתה להבין.. לקרוא בין השורות.. ולאט-לאט, ומפגישה לפגישה.. הפכתי אותה שותפה לסוד שלי.

הרגשתי הקלה.. שאני מוגנת פתאום. שאני יכולה להמשיך בשלי - וזה באמת בסדר - כי מישהו יודע.. יש מסגרת מטומטמת שמגנה עליי.

אבל אז התגברו הפניות מהחברים.. מהמורים.. והיא אמרה לי שאין לה ברירה אלא להזמין את ההורים לשיחה.

הם לא רצו לבוא - "עסוקים. במה מדובר?" - היא הסבירה להם בגדול וממש ביקשה שיגיעו. בסוף הם באו.. הסבירו ש"הכל בסדר, היא רק רוצה תשומת לב. אל תתערבו". המצב בבית נהיה מתוח יותר.. העקיצות והירידות שלהם רק התגברו.. הם פשוט סירבו לראות אותי. את המצוקה שלי.

המשכתי לדבר איתה (אפילו שהם ביקשו שלא - "את כזאת פתטית. למה את ממשיכה לדבר עם היועצת הזאת? את לא קולטת שאת פתטית? היא הבטיחה לך שהיא לא תספר. היא סיפרה.. ואת עדיין ממשיכה לבטוח בה ולספר לה את השטויות שלך?"- הם צדקו. ידעתי שהם צודקים.. אבל למי עוד יכולתי לספר את ה"שטויות שלי?" לא היה לי אף אחד. החברים ברחו.. בהתחלה עוד נשארו כמה - אבל גם הם וויתרו בשלב מסויים. ואני לא מאשימה אותם.

כן. נפגעתי. נפגעתי מאד.

אבל לרגע לא כעסתי.. איך אני יכולה להאשים אותם? -כמה הם יכולים לסבול אותי ואת החרא שלי?

אולי גם פשוט לא שיתפתי מספיק. אולי הם פחדו מהדבר הזה שעובר עליי- שהם לא בדיוק ידעו מהו.

או שאולי שיתפתי יותר מדי- ואז איך אני יכולה להתלונן שהם לא יכולים להתמודד עם מה שאפילו אני לא מצליחה להתמודד?!

והם הלכו. כולם.

מדי פעם אני כופה את עצמי עליהם ומשתפת קצת.. כדי לנסות ולתחזק את העניין הזה שנקרא "חברות" (כי אני תמיד מקשיבה. אני תמיד שם.. תמיד מנסה לפחות. אז למה הם לא שם בשבילי?!) - וכל פעם מחדש אני מרגישה יותר ויותר דבילית. כי הם מתרחקים. מפחדים. אז למה אני כופה את עצמי עליהם?! אם הם היו רוצים הם היו שואלים, מתעניינים.. והם לא. אז למה אני מציקה?!

אז הבנתי את הרמז. חבשתי את המסכה שלי. והתחלתי להסתיר. כי הם רצו שאסתיר - גם כשאמרו אחרת.. בתוך תוכם היה להם הרבה יותר נוח ככה - לא לדעת. לראות - אבל לא לדעת.

ואיתה המשכתי לדבר - המון. הרבה פעמים הכרחתי את עצמי להגיע לביה"ס רק בשביל השיחות האלה - הפורקן הזה.. ההגנה המזוייפת הזאתי שניסיתי להאמין בכל הכוח שאני מספקת לעצמי ככה.

אבל בולשיט.

כי כלום לא השתנה.. דיברנו ודיברנו (ואומנם זה קצת הקל על גדודי הכאב שצברתי מיום ליום) - אבל כלום לא נפתר. הכל המשיך להיות רע.

חברים ומורים המשיכו לפנות.. וזה רק נהיה גרוע יותר. הלימודים התדרדרו.. הכל נהיה רע יותר ויותר.

היא דרשה ממני לדרוש מההורים טיפול - או שתאלץ לקרוא להם שוב, והפעם בפורום מאיים יותר (מנהל, סגן מנהל, ראש מגמה..) - שיבהירו להם את החומרה וידרשו טיפול. אז ביקשתי מהם טיפול. התחננתי לטיפול. פאקינג התחננתי על ארבע (למשהו שבכלל לא רציתי), וזה נגרר מלא זמן. מלא זמן שבו הם רק גרמו לי להרגיש עוד יותר מטופשת ויותר פסיכופתית ממה שהרגשתי גם ככה.

בסוף הם שלחו אותי לדיאטנית. אחת שנחשבת מעולה. 3 פעמים הלכתי. ואז היא ניפרדה ממני ב"מצטערת. אני לא יכולה לעזור לך יותר. את צריכה להתחיל לעזור לעצמך.. היכולת שלי כבר מוגבלת". ושוב הייתי לבד. ושוב הביה"ס לחץ.

ועכשיו יוני. פאקינג יוני. 8 חודשים שהיא הייתה שם בשבילי. שיתפתי אותה בכ"כ הרבה.. ובאמת קיבלתי את התחושה שאכפת לה ממני.. שהיא מתעניינת. שיש בינינו איזשהו קשר אמיתי (שאני לא רק "עוד מקרה") - כי היא באמת הייתה מאד רגישה לכל המצב עם ההורים.. ושמרה בסוד המון.. הרבה יותר ממה שמותר לה כ"יועצת מטעם ביה"ס". היא גם התקשרה לפעמים.. ועשתה בשבילי המון (דחתה מבחנים, דיברה עם מורים, הסדירה הברזות, נתנה לי את הפלאפון שלה שאתקשר כשקשה לי..)

אבל כמו תמיד - הכל בולשיט. בולשיט.

אני לא יודעת מה קרה פתאום. אבל לפני שבועיים בערך שלחתי לה ברגע של משבר סמס: "אני צריכה לדבר איתך דחוף. אני יכולה בבקשה להיתקשר?" - היא ענתה אחרי יומיים. 48 אחרי פאקינג  שעות.

וכשהיא כבר ענתה - הרגשתי כאילו היא כבר לא באמת שם. כאילו היא כבר לא רוצה יותר להיות שם- "לשתף איתי פעולה".

ולפני יומיים שוב נשברתי ובשיא הפתטיות סימסתי לה שוב וביקשתי תמיכה - והיא עדיין לא ענתה.

אני מרגישה פתטית ברמות שאני לא יכולה לתאר. כ"כ מושפלת.

והכי פתטי - למרות כל התשומת לב, העזרה, התמיכה, וההקשבה הזאת שאני כ"כ מחפשת.. אני פאקינג פה. פאקינג פרו-אנה.

כ"כ שונאת את זה... את ה"זה" הזה שקיים בי. ה"זה" הזה שאני פשוט לא יודעת להסביר.. ולמרות זאת- אני פשוט לא יכולה להיפטר ממנו.

פשוט לא רוצה להיפטר ממנו.

ואולי זה טוב בעצם שהיא נעלמת. זה מצויין בעצם. אני לא צריכה אותה יותר, ולא את ה"הגנה" הדבילית הזאת שמוציאה ממני את ה"קול הבריא" שבי.

כי זה שקר. סתם שקר מזויין. החלק הבריא שלי אבד ממזמן.

אני חולה.

שמנה. וחולה.

יש לי את אנה. ויש לי אתכן - ובאמת שזה מספיק לי. מספיק לי בשביל להגיע למטרה שלי - בשביל להגיע לרזון.

וזין על כל השאר.

(ועכשיו הפסיכולוגית הזאת פתאום - שההורים הביאו לי בכזה דיליי מטורף.. כשכבר כ"כ מאוחר מדי. כשאני כבר כ"כ עמוק בפנים. נו באמת. זה גם פתטי. כל החיים האלה פתטיים).