זה היה רע.
כל כך רע.
אף פעם לא הייתי הטיפוס המתקרבן, ואף פעם לא התיימרתי להיות אחת כזאת שנעלבת בקלות. להפך.
תמיד להיות חזקה. תמיד לספוג. תמיד להתמודד.
אבל הפעם זה היה יותר מדי. אפילו בשבילי.
זה היה מגעיל. מניפולטיבי. מרושע.
אין לי מילים. אין לי כלום.
אני פשוט מרגישה עלובה, קטנה, מושפלת, פגועה.
ונמאס לי.
אני לא רוצה לחזור לשם יותר.
אני לא רוצה להיראות יותר.
אני לא רוצה כלום יותר.
רק לבד. רק שקט. שיעזבו אותי כולם.
איזה צביעות. זונות.
והקונצרטה המזדיינת הזאת שהיועצת דחפה לי. איזה טמטום. אין לי הפרעות קשב. הלוואי והיו לי - אז זה אכן היה פתרון מוצלח לסבטוחה שאני נמצאת בה. אבל זה לא. זה סתם סם שמציף אותי בדיכאון ותופעות לוואי מכאן ועד הודעה חדשה.
והייתי מפסיקה. והייתי מחלימה. והייתי הכל.
אבל אין לי כוח. פשוט אין לי כוח.
יש לי בגרות מחר בלשון.
לא למדתי שנייה. בכלל.
אני שוקלת להבריז (אני פשוט לא מסוגלת להרים את עצמי ולצאת מהבית). אעשה אותה במועד קיץ. או אי פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
