ווואו.
אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל.
יושב עליי כרגע כ"כ הרבה... ואני פשוט לא יודעת איך לסדר הכל ולנסח. אז תסלחו לי אם ייצא קצת חופר ומבולגן..
חזרתי מהטיול. היה מאד נחמד.
אני לא יודעת כ"כ איך לסכם עדיין את מה שחוויתי שם.. מצד אחד היה מאד מאד כיף (בפן החברתי), מצד שני היה לי מאד מאד קשה.
גם פיזית (סחרחורות, בחילות, מיגרנות..) וגם נפשית.
למדתי שם המון על עצמי. ובעיקר למדתי שיש לי רק את עצמי. שלאנשים מסביב כבר לא באמת אכפת.. אני יכולה להרוס ולהחריב את עצמי כמה שבא לי - וזה כבר ממש ממש בסדר.
אם הייתם שואלים אותי לפני כמה חודשים - זה המצב האידאילי אליו שאפתי להגיע: להיות חופשייה ומאושרת משלל הגורמים המציקים שסבבו אותי והתערבו לי בחיים ובתפריט.
אבל עכשיו.. כשאני באמת חופשייה לעשות מה שבא לי.. זה כבר לא כ"כ זוהר ונחמד.
להפך. זה מפחיד. ממש מפחיד.
הכרתי בטיול את א'. ילדה מקסימה מהשכבה שלי.. שאושפזה כבר פעמים באברבאנל בגלל הפרעות אכילה + חתכה את עצמה.
דיברנו המון ואני חושבת שהיא עזרה לי להבין המון דברים על עצמי ובכלל.. בעיקר על זה שניתבתי את החיים שלי למסלול מעגלי שאין ממנו חזרה. יש אולי דרכים למזער, להקל, לטשטש. אבל אין איך לברוח. האובססיביות, המחשבות, הפחדים.. תמיד יהיו שם. אני יכולה אולי ללמוד לבחור בדרך התמודדות שונות עם כל אלה (לדוגמא לבחור "כן לאכול" במקום לבחור "לא לאכול"\ "להקיא"\ "להרוג את עצמי בספורט"... פשוט כי אני אדע שזה הדבר הנכון..) אבל המחשבה שלי לגביי עצמי, הדימוי הגופני שלי, הרצון לרזון אינסופי.. כל אלה - תמיד יהיו שם.ואל תתחילו אם התגובות של "טיפול נכון יכול לפתור הכל" - כי זה פאקינג בולשיט. לא קונה את זה.
המחנכת ניגשה אליי אתמול: "תגידי, בובינקה.. יכול להיות שיש לך כבר 2 נכשלים השנה..? יש עוד שבועיים אסיפת הורים וקיבלתי את הדוח ו.. אין לנו בעיה עם הלימודים נכון?"
יש בעיה.
יש בעיה עם הכל.
זה מתחיל בי. משפיע על כל מה שאני עושה. ושוב חוזר אליי.
כן. יש בעיה.
- "לא. מה פתאום.. צודקת. אקח את עצמי בידיים".
הייתי הבוקר בבדיקות ל"אי סבילות לקטוז" - כבר מלא זמן שיש לי כל הזמן כאבי בטן ואני מתחננת לאמא שתעשה עם זה משהו.. אז סופסוף היא הועילה בטובה לעשות עם זה משהו (אחרי פאקינג 3 שנים! ) ושלחה אותי לאיזה רופא שהפנה אותי לבדיקה הזאת..
נתנו לי לשתות איזה כוס מלאה בתמיסת לקטוז מרוכזת (שאני מפחדת לנסות לחשב את הכמות הקלורית שהכוס המזורגגת הזאת הכילה..
)
ואז כל חצי שעה הייתי צריכה לנשוף לתוך מכשיר מוזר כזה.. ככה בערך 4 פעמיים (הייתי שם בערך שעתיים וחצי).
אחרי שעה בערך התחילו לי בחילות וכאבי בטן איומים (מה שישר גרם לי להבין שאכן יש לי רגישות ללקטוז).. והתפתלתי שם בודדה וגלמודה עד שסוף סוף אישרו לי שאכן יש לי רגישות ונתנו לי ללכת.
מצד אחד אני לא יכולה שלא לבכות ולהתייסר על כך שדווקא לי - אחת המכורות היותר כבדות שיש לקפה - יש רגישות לחלב ומוצריו.. מה שמונע ממני להמשיך ולשתות את אותה כוס קפה אהובה שאני שותה בערך 17 פעמים ביום (כן-כן..).
אבל מצד שני.. אני לא יכולה להבליע את החיוך העצום שמרוח לי מאוזן לאוזן - כי בשנייה אחת קיצצו לי חלק נכבד מהתפריט שלי ומהדברים ששוברים אותי כל יום מחדש (מהיום זה לא עניין של להחזיק מעמד.. אשכרה אסור לי: גבינות, חלב, שוקולדים, עוגות, עוגיות, חמאה, יוגורטים, מעדנים, נוטלה, ריבת חלב, ושאר מאכלים איומים).
מכל העסק, אני בעיקר מסיקה שאלוהים לגמרי איתי - גם הוא חושב שאני צריכה לצמצם שומנים והיקפים. הוא הרי רומז לי את זה בכל דרך אפשרית.
אז הגיע הזמן להתחיל ליישם.
נ.ב
אני ממש זקוקה למישהי שתהיי איתי בקשר של מיילים\ סמסים.. שנדרבן אחת את השנייה ונעזור בנקודות של 'לפני משבר'!
המעוניינות יותר ממוזמנות להגיב ולהשאיר מייל :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
