אוכל. צום. שומן. פחות. יותר. רעש. שקט. כואב. נסבל. שליטה. טירוף. בוכה. צוחקת. ישנה. שורדת. כיף. שקר.
וזה לא משנה.
ואני אעשה מה שבא לי. היום. מחר. תמיד.
ואני יכולה להנות. ואני יכולה לכעוס.
על כולם.
עליי.
אבל זה אני בסוף. רק אני.
וכל הפאקים. וגם אם זה אשמת כולם. וגם אם אשמתי.
זה שלי. תמיד שלי.
מגיע הרגע הזה שצריך להתבגר.
שמבינים שבסופו של דבר זה רק את. רק אני. לבד. באמת לבד.
וזה עצוב. כל כך עצוב שזה מצחיק. ממש מצחיק. כל כך מצחיק. כל כך מצחיק.. שפשוט מתחשק לי ש-די. עכשיו. מיד.
לתמיד.
את הסבל אני לא יכולה למזער. ניסיתי. עשיתי. רציתי. ו-בולשיט.
אבל אותי אני כן. ואולי יחד איתי - גם הכאב יעלם לאט לאט.. עד שיימאס. עד שייגמר. עד שיהיה טוב.
אני חושבת שהבעיה שלי עד עכשיו (העיקרית), הייתה הפחד. הפחד הפתאטי הזה שהיה מופיע מיד כשהתחלתי להרגיש סחרחורת, חולשה, צמרמורת.. ישר כשהגוף התחילו לרמוז שהוא צריך את הדלק שלו. הפחד הבוגד הזה ( שייצג את החלקיק השפוי שעוד נותר בי).
לא תמיד הייתי פועלת מיד - אבל כשהייתי פועלת זה תמיד היה רע. כי ברגע שהייתי נותנת לו קצת.. הוא היה רוצה עוד ועוד ועוד. והייתה נגררת לבליסה אינסופית שהייתה פשוט מחסלת את כל המשמעות של השליטה הנפלאה שקדמה להכל - כל ההתמודדות והשרידה הייתה מתבטלת בשנייה. ועוד שומן. ועוד. ועוד ועוד.
אז די. לא רוצה יותר.
נמאס לי.
אני רוצה את החולשה. אני רוצה את הסחרחורת. אני רוצה את הרעב. את הכאב. אני רוצה רוצה רוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
