יומנה של רקדנית בלט צעירה.

נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר..נמאס לי לחייך,להעמיד פנים.
כולם חושבים שאני מושלמת,מבחוץ אולי..אני בל,הרקדנית,זאתי שמחייכת,שיש לה את החברות הכי יפות,שעושה משהו עם החיים שלה,שיורדת כמויות מטורפות של משקל בחודשים ספורים.
מבפנים אני בל,שקורעת את התחת שלה בשביל לרקוד הכי טוב,שאין לה כבר חברות כי כל החיים שלה סובבים סביב הבלט,ששום דבר לא מסתדר לה,שהיא רק רוצה לצרוח,שמרעיבה את עצמה בשביל לקבל תשומת לב של שניות מאנשים מטומטמים שבכל מקרה לא ייתיחסו אליה,שכן היא מצליחה בטירוף בבלט,אבל זה לוקח לה חלק  ענקי מהחיים.

ואני אוהבת את זה,הכי בעולם,אני מוכנה להקריב את עצמי בשביל הבלט,ואני מקריבה..אני לא יכולה למצוא את עצמי רוקדת רק פעמיים בשבוע,הבלט זה הסם שלי ואני מכורה.
אבל אפילו שאני בנקודה שהגעתי אליה,והכל נראה כ"כ טוב ויפה,אני לבד..כ"כ לבד.
אני לפעמים צריכה שרק יישאלו אותי "מה נשמע בל?".
בזמן האחרון כל פנייה שנייה אליי היא : "איזה רזה את","תפסיקי להרעיב את עצמך","תראי איך את נראת.."\"ואו בל נהיית כוסית" "באלך לבוא אליי בשישי בערב,רק כידידים".
זה יהיה נחמד אם מישהו פשוט יבוא ויידבר איתי,אני אולי נראת מאיימת מבחוץ,אבל אני לא נושכת.
קשה לי,קשה לי כ"כ,אני לא סובלת..כי אני עושה את מה שאני אוהבת,אבל קל זה לא.
אוף.
Belle