מתי מתתי בעבר? בסוף היסודי

לאבד את החבר הכי טוב היה כואב וקשה, אני לא זוכר את הקיום שלי מסוף כיתה ו' עד תחילת כיתה ז' (החופש הגדול)

אולי המחינה... - התקווה שהייתה באותו הזמן, התקבלות לכפר

לא הייתי ממשיך לחיות בשום מקום אחר, יותר נכון לא הייתי חוזר לחיים.

ביום הראשון של כיתה ז' התעוררתי, והתחלתי להשתיל תקוות בכל אחת שראיתי, חברים פחות חיפשתי מאיזשהי סיבה

אחרי זה השיעורים נתנו לי את הרושם של כל אחד, דיברתי עם החופר הצפציפי בשם יובל בבריכה והחיים התקדמו עד ליום הזה

אני מתתי אחרי שכל חיי השקעתי בלימודים, הרגשתי שכל זה בסוף כיתה ו' היה חסר ערך, אומנם תעודת ההצטיינות בסוף שנה אחרי הכישלון במחצית הייתה טובה, המחיר היה לא נחמד אבל עכשיו מוכר ולא משהו רציני או כואב, סתם עסק מיותר - הבעיות של הלוזרים

בסוף היום, לכל מה שהשקעתי לא היה ערך כלפי אף אחד

וכנראה זה מה שהיה בתוכי, מה שיודע לפני שאני יודע שכל הזמן הזה עכשיו בבצפר זה סתם וכשזה יגמר לאף אחד לא יהיה איכפת מהציונים באמת

ואומנם שמעתי ודיברו על זה כל כך המון, אבל עדיין המבוגרים כאן לזיין את השכל שכן איכפת למישהו

ובשיחות של מפורסמים אמיתיים "אני הסרחתי בבצפר, והיום החבר החרשן שלי שהצליח עובד בשבילי"

לפתוח עסק מחשבים בסגנון מיקרוסופט ואפל דורש דברים שאינם חרישה בבצפר וציונים בבגרות או דיפלומות

בעבר זה בטח היה פי שמונה יותר פשוט, הם אמרו "אנחנו כאן" התחילו לעבוד וניסו מה שהם יכלו וצמחו

עכשיו אנשים רוצים להתחיל מהאמצע וככה לא נוצרות חברות חדשות, אלה רק חברות אם עשרות אלפי עובדים מוערכים פחות או יותר

"הכל בשביל הקידום" ולא להיות זה שנותן את הקידומים

למה זה ככה? בכנות זה כנראה לא משנה לאף אחד, כלומר אפילו לי לא כזה איכפת

זה פשוט הגיע לי לראש בכיוון של "די לשקר" הרי לימודים זה ממש לא הכל

ועכשיו למציאות, יום רביעי היה נוראי.

אבל קודם יום ראשון

הלכתי עם מאור למסיבה ופאק@!!!!@!#@#%$#@%!@#$23 נזכרתי שמחר אני צריך ללכת גם

היום התעוררתי ב-18:00 שזה לפני שעה וחצי...

טוב אז כה, הלכתי איתה למסיבה עם עומר וחברה שלו, אמא שלי כעסה שזה אמור להגמר מאוחר ואני מנחש שבזכותה יצאנו מוקדם יותר, למרות שעשינו את מה שהגענו בשבילו (להקות וזה, היה נחמד ריקודים)

בסוף חזרתי ב-12:00 בלילה בדיוק כמו שחשבתי

בדרך לשם הייתי עם מאור ועומר בסנטר ודיברנו הרבה על הכיתה וזה היה החלק המעניין והטוב של היום

למרות שאני חושב שלמאור היה מעניין בשיחה וכל זה, האישיות והחיים שלי לא מעניינים אותה בקצת, למרות שמי אני לומר? אני מרגיש שאני מכיר אותה

בכל אופן באותו היום והזמן הכללי מסביב רציתי להתקרב אליה, בשבילה או בשבילי בעיקר בשביל הכיף

זה לא שהרבה השתנה, להיות מוזמן בכלל למחר היה כיף

אבל העיניין שלי עם כל אחת מסביב פשוט ירד לרמות של כלום והרבה זמן אני חושב על "להכיר מישהי חדשה"

וזה הכי מעצבן בגלל הזמן וכל הרעיון הזה של "איך מתפתחת מערכת יחסים"

וגם בזה קשה להטיל תקוות בקיצור, איפה לחפש ואיך לדאוג והכל יהיה קבוע ונוח כזה...

וכל זה כבר סיימתי לחשוב ביום ראשון

יום שני ושלישי אני לא זוכר הרבה, בעיקר ליטל פייטר (נוסטלגי רצח O: ) ו-4 שעות הבעה ו-4 שעות מחשבת שהייתי נוכח בכולן.

היה נחמד בימים האלה

ואז יום רביעי, חשבתי "טוב נלך לבצפר בלי תיק ללמוד שעה אחת לא רצינית של מתמטיקה זה סתם ונלך אחרי זה לחגוג עם האנשים"

הלוואי שזה מה שהיה קורה

טוב אז ההתחלה בהחלט קרתה, הלכתי בלי תיק

ואז כשלא היה לי ספר ושיעורים (שגם לא היה לי קודם) ואין תוכניות להגיש שום עבודת פסח או זמן לעשות אותה מחר או יום אחרי זתומרת המסיבה של מאור, יום אחרי זה מי יודע...

ומבחן ביום ראשון

הוא הוציא אותי לחפש את המחנך ולהגיד לו שבאתי בלי תיק, אז יצאתי והסתובבתי וכשחזרתי אמרתי שלא מצאתי (מאיפה לי איפה הוא?)

וראיתי את אחותי בדרך, סתם היה נחמד היא אספה את הבגרות שלה

והוא אמר לי שאם אני לא רוצה להיות כאן וזה טובה שאני בא לשם ועושה משהו אז אני רק צריך להגיד להורים שלי

אני לא חושב שהוא באמת מבין מאיפה שאני מגיע או למה אני לא מרגיש בסיכון בבצפר, הרי אני מעדיף לחיות שם מאשר בבית הנוראי שלי

לקח לי המון זמן לחשוב על זה וזה היה קשה, כמעט בכיתי כשהוא אמר את זה וזה לא שאני מאשים אותו

זה פשוט לקח לגבי החיים שלי

ואז כל היום בערך נהייתי מבואס קצת, ואז הגיע בעיה נוספת ששינתה

לחגוג את יום העצמאות בתל אביב היה צריך ללכת ב-8 בערב וכעיקרון אחרי בצפר כלום הביתה

אני ידעתי שאם אלך לבית המסריח הזה לא אעשה כלום

ניסיתי לראות מה כולם עושים שאולי בסוף אלך לאנשהו ולא יהיה לי יום עצמאות עלוב כמו שנה שעברה, אבל לשווא כמובן

אז חשבתי הרבה על כמה החיים שלי נוראיים, הרי כלום לא זז, הלימודים למטה והחברים למטה וכולם אשמים, בעיקר אני מן הסתם

האם יכולתי לתקן את זה? טוב יש מה שמאוחר מידי ויש מה שאפשרי, אבל מה שאפשרי זה תקווה קטנה מידי, מחקתי את זה...

החברים שלי זה עצלנות ומכאן אין לימודים, בנוסף לכך להמשיך לחיות בעיר הזאת בבית הזה לא יגרום למקום הזה לרצות את הקיום שלי בו יותר

אין מצב שאהיה פרודקטיבי או חרשן כאן, זה יותר מידי קשה

"למה אתה לא משקיע?" כלומר "למה אתה לא חורש?"

תשובות בפועל אין

האמת גם לא במוח הערני

בתת-מודע, בשבילי כנראה זה יהיה "פעם זה לא היה שווה את זה למה שעכשיו זה יהיה"

ואולי "אני מעדיף למות ולהתחיל מהתחלה"

אבל איך אני אמות עכשיו? האם ההתנגשות ברצפה תיהיה כזאת חזקה? או שאולי כדאי לי לתמוך בחרשנות האמיתית ואולי להציל את העצמי הנוכחי?

*האם העצמי הנוכחי - שווה את זה?!* אני לא מרגיש כלום, כבר מזמן

גם היה לי בראש על א', היחידה שעדיין בכינוי מצונזר (חשפתי בעבר ועכשיו אין לי כוח לשם שלה)

זה מספיק טוב, בכל אופן חשבתי על מה שאמרתי בכיתה ט', אם אפסיד אותה אחרי כל המחשבות האלה בשביל מה החיים

אני בטוח שלא רציתי להגיד את זה באותו הזמן כבר שכחתי מעצמי ואחרי הכל הגעתי לאותו מצב, הכל אבוד כרגע

כמו ביסודי, הכל היה אבוד בכיתה ב' "היום שבכיתי ושנולדתי שוב", בכיתה ד' קרה אותו דבר עם אותה אחת וזה היה קל יותר לעבור ולהיות ערני יותר לעצמי, כי כבר נמאס לי הגיע הזמן ללמוד את הלקח, אבל נראה שרק הפסדתי עוד כי אז בכיתה ו' היה המקרה הכי גרוע שם הרסתי את כל החיים מכל הכיוונים וניצלתי במזל עם תוצאות הזמן, הבצפר הזה הוא באמת חשוב לי זה המעט שאני יכול להגיד

הזמן הזה, היה קל מספיק להנצל - הרי ליסודי היה סוף מתוכנן

עכשיו? הסוף המתוכנן רחוק בשנתיים וכבר מכיתה ח' המוות התחיל להופיע, "היית צריך למות קודם, מה אתה עוד עושה כאן?"

שרדתי את העונש וכשזה נראה כאילו הוא ממשיך להופיע אני פשוט מרגיש פחות ופחות שם לב אליו כל פעם

נראה שעכשיו הוא מתעצם ומכין את עצמו למכה מאוד חזקה, יום רביעי זאת רק אזהרה

אני לא יודע מה יקרה ביום ראשון במבחן במתמטיקה

ובבגרויות ... כדאי לי להתחיל לסיים את החרטה בגרות במחשבים הזאת שלא עשיתי ליום שבת

זה סתם מטופש כבר, אבל חודש מאי מתקרב עם מגנים, שטויות רציניות!

וזה הכיוון של החרישה המדובר עליו

עוד תנאים להשארות בחיים יהיו לחרוש על מת', כיתה יא' העתיד הכי קשה כפי שהוא נראה עמוס, נראה אותי מצליח כימיה

ידרוש את אותם הדברים בדיוק שיש עכשיו במתמטיקה ולכן לחרוש עכשיו אומר "אני יודע את כל מה שצריך לשנה הבאה"

ואם לא אחרוש לפחות בחופש הגדול, אני כנראה אפול ואמות לתוך כיתה אחרת בבצפר או מי יודע לאן, מסלול אחר או חיים אחרים, שם להתחיל מהתחלה אין מצב שיהיה קל כמו כיתה ז'

זה שלב מתקדם מידי בחיים, הבגרויות מתחילות אבל מה יקרה??

ואפילו שהייתי רוצה להגן על אחרים כדאי לי להתחיל לשמור על עצמי, אני כבר יודע את מה שיש למשרד החינוך להגיד

אני רוצה סכין או אולר, אני חושב שרשמתי את זה עוד קודם, אני מקווה שבזמן הקרוב אחשוב על תוכנית טובה מספיק לקנות את זה בקלות

אני חושב שיום שלישי יהיה זמן טוב

משום מה לא חשבתי על החיים שלי עד אחרי המבחן במתמטיקה עד עכשיו... הכל נראה צמוד וכואב בשניה זו

אתמול הייתי מבואס שלא הלכתי לשום מקום ולא היה לי הרבה כוח לדבר עם אף אחד, סתם קצת כועס כזה "תודה על העזרה, אף אחד"

לפחות דיברתי עם חברים דרך האינטרנט באותו הזמן ושיחקנו קצת מה שכנראה אעשה עכשיו בקרוב

האנימות לוקחות את שאר הזמן ביעילות שלהן ואני אוהב את זה, יפנית והכל גם נחמד

זה היה פוסט חופר במיוחד, העתיד שלי עדיין לא נגמר

הדברים הגדולים יותר

אני חייב למצוא בית אחר דחוף

אני לא יודע איך אשרוד, באמת שלא עם כל השטויות האלה בעיר הזאת

הבעיה המשפחתית

החתונה של אחותי, ... קצת שכחתי מזה

זה בעיה כשאין הסתכלות נוחה יותר ונעימה לעתיד, אני נשאר מציאותי וזה ניהיה קשה יותר

יש טוב ורע, אמת ושקר

אומרים שרע זה אף פעם לא טוב ומכאן חושבים שפשוט טוב זה מה שטוב וצריך להנעל על זה

ראש קטן, שניהם יכולים להיות שקר בקלות

ולכן אני בוחר באמת, המציאות

לפרש אותה לטוב ורע? הזמן פותר הכל ולגבי מה שטוב אין צורך לדון אפילו

אבל לאן העתיד הולך אני כבר שכחתי וההווה הזה לא טוב הנה הפירוש, זמן מחכים רק לך... יש לי הרגשה שההווה הזה לא ישתנה מהר כמו שאני רוצה ):

המטרה תיהיה לשרוד, כנראה.

בהצלחה, כבר מתתי יותר מידי...

(עידכון נעים: כנראה מחר אצליח לבוא למאור ^_^)