ייתכן, ייתכן, שקשת המתוסבכת תמצא לעצמה עזר כנגדה בזמן הקרוב.
אבל זו שמחה [מטורפת, כמובן, הגיע הזמן אחריי כמה, שנה?] מהולה בפחד מטורף.
אומנם, בשנה [או כמה זמן שזה לא יהיה ] שחלפה, אני מרגישה שלמדתי המון.למדתי על עצמי, ולמדתי על זוגיות. למדתי אעשה ואל תעשה, למדתי איך אני יודעת לאהוב ואיך אני אוהבת שיאהבו אותי.
אבל פחד מנקר בי שאני אחזור תוך שנייה [ברגע שיהיה לי משהו "רישמי" ומוצק ביד] לדפוס התנהגות הנורא הקודם.
האובססיביות, התלותיות, הנתיחה המוגזמת והבלתי נפסקת, הקנאות, הטינה, הילדה בת 12 שהייתי פעם.
הייתי בת זוג נוראית.בני הזוג שלי כנראה לי יחשבו ככה, אבל רק אני יודעת איזה קדחת הייתה בפנים.
"למה הוא לא מתקשר?" "כשהוא מתקשר, למה הוא לא מזכיר לי כמה אני מושלמת וכמה הוא אוהב אותי? "למה שהוא יאהב אותי, אני מכוערת" "הוא בטח בקטע של מישהי אחרת ואני סתם כדי ..." ועוד ועוד ועוד רבים ונוראיים.
החשש הכי גדול שלי , הוא שהוא בכלל לא מכיר אותי.טוב, לא באמת. נכון, אנחנו מדברים הרבה וכאלה, אבל אני לא מרגישה איתו לחלוטין בנוח להיות עצמי.
כן, הכימיה נהדרת, ואנחנו צוחקים הרבה , ויש לנו הרבה קווי דימיון משותפים.אבל זו לא אני, לא באמת. הוא לא מכיר את כל גווני האישיות שלי.
הוא מכיר רק את הצד הבוגר, הצד שהוא רוצה להכיר. כי הרי, הוא בן 21 , ולמה לו לצאת עם בת 17? הוא לא מכיר את הצד של ה17 שלי.
וזה קצת מעציב.
כי אני אוהבת את הצד הזה. במיוחד בגלל שלא מזדמן לי לחוות אותו יותר מידי. הקפתי את עצמי בחוגים שבהם אני בוגרת, מנהיגה, מובילה, ערכית.
אין לי הרבה הזדמנויות פשוט להיות בת 17 קטנה , מטומטמת וחסרת ניסיון.שיטחית.אוי, כמה שאני רוצה להיות שיטחית!
אני מתה מקנאה כשאני מקשיבה לשיחות של בנות בכיתה שלי, שהדבר הכי נורא בחיים שלהם זה שנגמרה המידה שלהם בזארה. [מידה 0, כמובן]
אני כ"כ רוצה להיות כזו לפעמים.אני צריכה להיות כזו כי הרי זו מי שאני.
אבל איתו, עד כמה שהשיחות האינטלקטואליות שלנו מופלאות, ושכ"כ כיף לשוחח עם מישהו שהוא כמה רמות ממני, ומלמד אותי בכל יום, אני מרגישה רע כל פעם שאני חושפת לו את הצד הפחות בוגר.הצד הפחות זוהר והמנהיגותי.
וכמובן, אני לא בונה על המערכת יחסים הזו להיות הדבר הגדול הבא בחיי. אני באמת שואפת, שהיא תיהיה מערכת יחסים כייפית וקלילה בלי סיבוכים מיותרים,וברגע שיש סיבוכים אז לפרק.במיוחד עקב החזרה בתשובה.אבל אני לא יודעת איך אני אוכל לעשות את זה. זה סוג של להעמיד פנים, אבל לא באמת, כל פעם שאני מדברת איתו.
ועכשיו, הכי מציק.הקטע שהוא אחד מהאנשים הקרובים ביותר לבת דודה שלי.ואני מאוד לא רוצה להשפיע על המערכת יחסים בניהם.
אבל מה, הנה כבר הם רבו, והוא מחליט שהוא לא בקטע שלה יותר, ואפילו לא היה בינינו כלום.
אז לך תדע..
גם בכללי, הוא מתסובך.הוא אחריי צבא למען השם.מה יש לו לעשות איתי? ידוע לו שהוא לא הולך לקבל מבחינה מינית שומדבר, אז מה יש לו? הוא באמת כזה נואש?
אני רוצה להכנס למערכת יחסים של אחריי צבא שוב? כי כפי שזכור לי, הקודמת לא נגמרה משהו דבש..
העיניין גם שאני לא מרגישה שאני יכולה להיות איתו פתוחה כ"כ בנוגע לרגשות וכאלה.ומחר הוא מגיע אליי הביתה.
וואו, אדושם.
אני יודעת שביקשתי עזר כנגדי.ובאמת, כ"כ כיף להשתחרר מהבדידות הנוראית הזאת שעטפה אותי כל הזמן.
אבל אני מפחדת, ממש ממש מפחדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סנופקין~
