מקסים אותי איך LEAD תמיד פותחים לי דלתות לתוך הנפש.
בין אם זאת הדלת של "למה אני לא מסתפקת או מתגאה במה שאני משיגה, אלא תמיד אומרת "יכול להיות טוב יותר, זה לא מספיק, אני יכולה להשיג יותר" תמיד מסמנת וי על משהו , ממשיכה הלאה ואפילו לא עוצרת לשנייה להעריך את המעמד שהגעתי אליו?"
או הדלת האחרונה שנתפחה בנוגע ל" למה אני לא מסוגלת לקבל לא? דעות שונות משלי? למה אני תמיד חייבת להיות צודקת, ולמה אני לא יכולה לתת למישהו אחר את ההובלה, ואיך משם אני צומחת?"
לדלת האחרונה שנפתחה לי , שמדברת על מערכות היחסים שלי, הערך העצמי, וביטחון שאני מקרינה, וגישת הסחבק שאימצתי לי בזמן האחרון.
וכעת אני רוצה לנצל את הבלוג הזה ופשוט לחפור על המצב הריגשי שנקלעתי אליו.
קשה לי.
קשה לי ממש.לאחרונה אני מרגישה ספקות בתוך עצמי בנוגע להחלטה שלקחתי לאחרונה.או בנוגע למסלול חיים שאני מדמיינת לעצמי.
אני רוצה לחזור בתושבה ולהתחתן בשידוך בגלל שאני פוחדת שאף אחד לא יתחתן איתי?
שאני לא מסוגלת להחזיק קשר?
כי בנינו, אני לא יודעת אם הייתי עכשיו בקשר של שנה ועדיין רוצה לחזור בתשובה.כנראה מאוד שלא.
מאיפה הפחד הזה? שלא יאהבו אותי?
כלומר כן, יש לזה את הקטע שמטרת חיי היא להביא 7 צאצאים לעולם.ובשביל לעשות את זה , אני לא יכולה להתחתן בגיל 27. ממש לא.
הגבול הוא בבירור גיל 22-24, ואז ילד ראשון ב25, שני ב27, שלישי ב30, רביעי וחמישי ב32 [תאומים] ואז שישי ב33 ואחרונה ב35.
ככה, הילד הראשון יהיה גדול רק ב10 שנים, וכשהיא תהיה בת 20 אני אהיה רק בת 55 , כלומר שיש סיכוי שאני אשאר בחיים לראות את החתונה שלה, אלא אם כן היא תרצה להיות מהמחדשות האלה ולהתחתן יותר מאוחר, מה שבכלל לא בטוח שאני אשאר בשבילו.
טוב, סטיתי מהנושא שלי.
אז הכנס היה פשוט אושר מדהים.באמת שהיה לי פשוט כיף, למרות שהייתי לחוצה הרבה זמן, ורוב הזמן בטייס אוטומטי של לעשות דברים בלי לחשוב רוב היום ופינטוזים על שי דנון.
אבל באמת שנהנתי, בצורה יוצאת דופן.אני לא זוכרת תקופה מלבד KALLAH שהייתי מאושרת במשך כ"כ הרבה זמן ברציפות.
אל מנגד, הם מדברים על עשייה, ועל פרוייקט, ועדי אדשולר מדברת על כנפיים של קרמבו והסיפור האישי שלה.
ואז אני מגלה שאני כלום.
אני רק שקרים.
לא עשיתי כלום, אין לי שום דבר מוצק.אין לי שום סיבה להקים את הפרויקט זהה אם אני לא אשקיע בו, וגם אם אני אצליח, הוא יהיה רק לשנה , ואז מה יהיה?
ו,וואלה, לא יודעת אם אני אצליח.אולי אני באמת אפסה? כלומר , כן, עברתי שנת גיהנום עלי אדמות, פשוט כך, ויצאתי מזה.
אבל זה לא אומר עליי כלום.זה רק אומר שאני הסתדרתי.
עדיין אני לא מאמינה כשמיהו אומר שאני מדהימה.אני עדיין לא מאמינה לאנשים שאומרים לי שהם אוהבים אותי ושהיה הכי כיף בעולם להכיר אותי אחריי כנס.
איך אפשר להאמין לדברים האלה?
מאיפה לך לדעת שזה נכון? ואולי הם משקרים? רק כדי לא לתת לך לראות שאת מגעילה?
ארז בסוף הכנס כתב לי על פתק שהוא אוהב אותי , ושאני הקשת בענן.
משהו מקסים.
ואני עדיין לא מאמינה לו בשייט.
אני רואה , איך מיינו אנשים, איזה אנשים יש בLEAD ואני אומרת שאני הגעתי לשם בטעות.אחרת איך אפשר להסביר את זה?
איך אפשר להסביר שמגיע לי להיות בLEAD, על פניי 3,000 מעומדים אחרים,ולזכות בכל הטוב והאושר הזה?
וקשה לי עם זה ממש.
כי אני לא מאמינה בעצמי מספיק בכלל.
יכול להיות שזה מה שעוצר אותי בפרויקט.
אני מרגישה כ"כ כפויית טובה.איך אני לא הקמתי פרויקט עד עכשיו? אני מרגישה כמו המשל -
איש אחד , רב מאמין הידוע לכול נקלע לשיטפון.
הוא טיפס לגג של בית הכנסת וחיכה.
הגיע אליו השכן, עם סירה מתפתחת ואמר לו כבוד הרב - בוא עלה! והרב אמר לא לא, אני מחכה לה' שיבוא ויציל אותי.ה' ישלח לי גאולה.
הגיעה אליו משלחת הצלה ואמרה לו בוא, עלה! והרב אמר שוב , לא לא, אני בוטח בה' הוא ישלח לי גאולה.
לבסוף הגיע אליו מסוק בחיפוש לפני הגל האחרון של הנהר ואמר לרב - בוא! עלה! זה הסיכוי האחרון שלך! והרב אמר - לא, אני מחכה לה'.
בסופו של דבר, הרב טבע והגיע לשיחה עם ה'.
והרב פנה אליו ואמר, הקדוש ברוך הוא, למה לא הצלת אותי?
וה' פשוט ענה לו ואמר, אני ניסיתי להצליך שלוש פעמים! שלחתי אלייך שכן, משלחת , ומסוק, וסירבת לעלות!
אני פשוט מרגישה ככה.מגיעים אליי מירה ואנשי הקשר בעלו"ט, מגיעה אליי ועדת מענקים של LEAD, מגיעה אליי מזל מתחום ילדים ונוער וגם יניב מהעירייה, ואני לא עולה.
אני פשוט לא מנצלת את ההזדמנות הזאת.
אני לא ב100%.
ומישהו יכול להגיד לי למה? למה אין מישהו, שאומר לי מה אני צריכה לעשות, לאן אני צריכה להגיע.
מישהו שיבוא ויגיד, שאני אגיע לאן שאני צריכה להגיע, ושהכל יהיה בסדר, ובעזרת השם אני בדרך הנכונה.
יש דרך נכונה בכלל?
ואיפה אני?! אני התחלתי לצעוד אפילו?
מה קורה פה?
אני בת 17 אוטו טו, ועוד שנייה מתחילה את החיים האמיתיים, ואני לא יודעת כלום.
אני צריכה עזרה.
אני לא יודעת שום דבר מהחיים שלי.אני לא יודעת כלום!
איפה אני? איפה הקול הזה בתוכי שהיה אומר לי מה לעשות ? לאן הוא נעלם? ולמה הוא נעלם שאני צריכה אותו מהכל?
ומתי אני כבר אתחיל לחזור בתשובה??
I NEED HELP.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סנופקין~
