אכלתי עד עכשיו 300 קל', ולקראת ערב יום העצמאות חברה באה אליי - אין לי מושג מה אני הולכת לעשות. אני מרגישה אבודה.

- -

אני שונאת את הרצף הזה של יום השואה, יום הזיכרון ואז עצמאות. בכל פעם מחדש אני מבינה שאין לי מה לעשות כאן, אני לא מצליחה להתחבר למנטליות של המדינה. אני אף פעם לא אצליח להשתלב פה, תמיד ידעתי שאני אעבור לחו"ל ברגע שאני יכולה - אני קשורה לאנשים שאני מכירה ואוהבת, אבל אין לי חיבור ללאום הישראלי. אין כאן מקום ללא-יהודיים (אני כן יהודייה מבחינת ההורים והכל, אבל אני מגדירה את עצמי כחסרת דת).

אני שונאת את הקדושה כביכול שנותנים לחיילים ולצבא. אולי צה"ל הוא באמת צבא הומאני כמו שאוהבים לטעון, ואני לא משלה את עצמי לרגע שאנחנו לא צריכים צבא כי ברור שבמציאות העכשווית מדינת ישראל חייבת הגנה. אבל אין שום דבר טוב בצבא. אין שום דבר טוב בגוף שהמטרה שלו היא להרוג את השני, לא משנה עד כמה זה מוצדק ונכון ולמען החיים שלנו. אני אתגייס מתוך החוב שיש לי כלפי הצבא שהגן עליי במשך 18 שנות החיים שלי, אבל ברגע שהחוב הזה ייגמר אני אלך ללמוד באוניברסיטה בחו"ל, רצוי האוניברסיטה הכי טובה שאפשר.